שאלה: זוג שכתובתם היתה מונחת אצל אם הכלה, וכעת נשרף הבית עם כל אשר בו. האם חייבים לילך ולערוך כתובה חדשה? והאם יש הבדל כשמונח עותק של הכתובה ברבנות שבמקום בו נרשמו לנישואין?
תשובה: נידון זה נוגע בכמה עיקרי דינים, ונבארם אחד לאחד טרם נבוא לדון במקרה שלפנינו.
א. אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה
במשנה כתובות (נד:) רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה, בעילתו בעילת זנות. ובגמרא (בבא קמא פט.) רבי מאיר היא דאמר אסור לו לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ע"כ. וקיימא לן (כתובות נז.) הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. וכן נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סי' סו סעי' ג) "אם כתב לה כתובה ונאבדה כו' צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה".
אמנם בדין לשהות עם אשתו בלא כתובה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א, שלדעת השולחן ערוך (שם סעי' א) אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה, והרמ"א כתב שיש מקילין ומתירין להתייחד בלא כתובה ובלבד שלא יבעול, עיי"ש.
ויש באחרונים שביארו מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א על פי דיוק הלשונות מהגמרות דלעיל, שבגמרא (בבא קמא) מבואר שאסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, ומשמע שגם ייחוד לבד נאסר, וכך הבין השולחן ערוך. לעומת זאת מלשון המשנה בכתובות (שם) כל הפוחת לבתולה כו' בעילתו בעילת זנות, משמע שהייחוד בלא ביאה מותר אף בלא כתובה, וזוהי דעת הרמ"א.
ועל כן לבני אשכנז יש להקל במקרה שאבדה הכתובה ולסמוך על שיטת הרמ"א שהתיר הייחוד עד שיכתבו כתובה, אך בני ספרד צריכים להחמיר כדעת השולחן ערוך שלא להתייחד כלל עד שיכתבו כתובה חדשה.
ב. אם אפשר לסמוך על העתק הכתובה שאצל הרבנות
והנה הרבנות הראשית הנהיגה בארץ ישראל שבכל חופה וקידושין שעורכים כותבים לכתחילה שתי כתובות ומחתימים את העדים על שתיהן, עותק אחד נותן החתן לכלה ועותק נוסף מניחים בארכיון של הרבנות. וראה בספר נהר מצרים (להגאון רבי אהרון בן שמעון, הלכות כתובות אות ב) שכן נהגו במצרים משנת תרנ"ב, וכתב הטעם כדי למנוע מכשול אם נאבדה הכתובה והבעל לא ידע, ואסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה, וכן כאשר אבדה הכתובה ובאים לערוך כתובה חדשה ויש ויכוח ביניהם כמה היה הסכום בכתובה, שילמדו מההעתק. ובספר משפט הכתובה (בר שלום, פרק נז סעי' ב) כתב כמה מעלות טובות יש בכתיבת העתק הכתובה, עיי"ש. ושם (פרק סה, עמ' שנז) דקדק בדברי הנהר מצרים שמועיל ההעתק רק כשהבעל "לא ידע" שאבדה, משמע שכאשר הבעל יודע מזה עליו לערוך כתובה חדשה, ולא לסמוך על ההעתק.
אלא שיש לדון בעצם כשרות כתובה שנעשה לה העתק, שהנה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' מא סעי' א) כתב "מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להימחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין והם עושים לו קיום כו'. כיצד מקיימים שטר זה, כותבים שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו כו'. ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר הראשון, דאם לא כן פסול הוא דחיישינן שמא ילך לבית דין אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה". וביאר בתומים (שם סק"ה) על פי דברי הש"ך שאם לא נקרע באמת פסול הוא, דיכול לגבות פעמיים. וראה בנתיבות (שם ביאורים סק"ד) שהגירסה הנכונה בש"ך היא "פסולין". כלומר, כל שטר כפול שאפשר לגבות בכל אחד מעותקיו, שניהם פסולים (ראה גם בסי' רמ סעי' ב, ובסמ"ע וש"ך שם). וראה בהמשך דברי השולחן ערוך הנ"ל (סי' מא סעי' ג) שאין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך. וביאר הסמ"ע (ס"ק יט) שהוא מחמת החשש הנ"ל שמא יגבה תחילה כו' ואחר כך יחזור לגבות.
לפי זה לכאורה עצם הכנת העתק כתובה בחתימת עדים פוסלת גם את הכתובה המקורית, מחשש שמא תתבע האשה את כתובתה פעמיים. וכן הובא באחרונים בשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שאין לכתוב שתי כתובות משום שאסור לכתוב שתי שטרות על חוב אחד (ספר כתובה כהלכתה להגרש"א שטרן, עמ' קסג. בית חתנים להר"מ פנירי ח"א פ"ח הערה יט. ושם כתב שהיות שרושמי הנישואין מבקשים עוד כתובה, יש לפסול את ההעתק על ידי עשיית מחק על הכתובה לאורכה ולרוחבה, וגם לכתוב על זה "העתק", ואין מספיק לכתוב העתק לבד, כי אפשר לחתוך תיבה זו). וכן דעת הגאון הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (כתובה כהלכתה עמ' נה).
ותבט עיני בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סי' שצה) שכתב ליישב שבזמננו החשש שהאשה תגבה פעמיים באמצעות שתי הכתובות הוא רחוק מאוד, דאם יתגרשו הרי כבר תיקן המהר"י מינץ (הובא בסדר הגט אות פא, נדפס בשולחן ערוך אבן העזר אחרי סי' קנד) שקודם הגירושין ישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה, ע"כ. והיינו שבתי הדין דואגים לסדר את תשלום הכתובה לפני הגירושין, ולכן אין חשש כלל שלאחר הגירושין תבוא אשה לתבוע שוב את כתובתה. וגם אם תתאלמן האשה מבעלה, לא תוכל לתבוע מהיורשים את כתובתה ב' פעמים, כיון שבפעם הראשונה שפורעים לה הכתובה נותנת להם שובר וקבלה שהתקבלה.
טעם נוסף מדוע אין לפסול כתובה שעשו לה העתק מדין שטר כפול, כתב הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (קובץ תחומין חלק כו עמ' 145) וז"ל "הש"ך (חושן משפט סי' מא ס"ק יא) כתב שנראה דגם הרא"ש והבית יוסף לא מיירי אלא לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלווה, דבכהאי גוונא איכא למיחש שמא ימצאנו ויתבענו תחילה בגוף השטר, והלווה לא יזהר בו, ואחר כך יתבענו בשטר האחר כו', אבל הרשב"ם והרמב"ם והפוסקים הנ"ל מיירי כשמודיעים ללווה, אז כותבים שטר אחר בנאבד בעדים. ובנתיבות המשפט (בביאורים שם סק"ז) כתב שאמנם העיקר כהתומים, דאפילו בנאבד בעדים אין כותבין אחר, דאין לסמוך על מה שכתב הש"ך שמודיעין ללווה וממילא כשיפרע יכתוב שובר, דהא מכל מקום איכא למיחש שיגבה שלא בפניו או מיתומים בגוף השטר קודם, והן לא ידעו ויפרעו בלא לקיחת שובר, ע"כ. ולפי כל זה קשה, אם כן איך כותבים 'כתובה דאירכסא'. ויש לומר שאפילו לדעת התומים שגם כשהודיעו ללווה אין כותבין שטר אחר, כל זה כשאין הלווה מסכים, שאז חוששים שמא יגבה מיורשים פעמיים. אבל כשהלווה מצוה לכתוב שטר אחר או כתובה אחרת, אין לחשוש שמא עושה קנוניה על הלקוחות, שהרי בידו להתחייב מחדש ולגבות מלקוחות כדין ולא שביק התירא ואכיל איסורא כו'. כל שהלווה מסכים לכתוב שתי שטרות או שתי כתובות, אין לנו לחשוש שמא יגבו מהלקוחות, כמו שאין לחשוש שמא יקח שובר ולא יגלה ללקוחות", עכ"ל.
מתבאר בדבריו, שהשולחן ערוך שפסל שטר כפול דיבר בגוונא שהמלוה עושה זאת מדעתו, אבל כאשר הדבר נעשה בידיעת הלווה ובהסכמתו, לכולי עלמא השטרות כשרים. והוא הדין בנידון דידן, מאחר וכתיבת שתי הכתובות נעשית בידיעת ובהסכמת הבעל אין בכך פסול.
וראה עוד ברמ"א (חושן משפט סי' מא סעי' ג) שכתב בשם הרא"ש שאין מטפיסין שום שטר ללא צורך. כלומר, שאין לבית הדין לעשות העתק משום שטר ללא צורך. ובמקור הדברים בתשובת הרא"ש (כלל סח סי' כא) מבואר טעם הדבר שבית דין שיכתבו טופס לשטר שלם הבא לפניהם טועין הם, דלא ניחא ליה לאיניש דליפשי שטרי עילוי, דמי ששומע או רואה שכותבים שטר על פלוני אינו יודע מה שטר הוא וזילי נכסיה, ע"כ. מבואר מדברי הרא"ש שהטעם שאין לעשות העתק לשטר תקין, הוא לטובת הלווה שלא ירבו עליו שטרות וייצא עליו שם של בעל חוב. ומובן מאליו שסברא זו אינה שייכת בנידון דידן בכתובה, כי כתיבת העתק הכתובה נעשית בהסכמת הבעל, והיא גם לטובתו שיוכל לסמוך עליה במקרה בו אבדה הכתובה המקורית שלא תיאסר עליו אשתו עד שיכתוב לה כתובה חדשה.
וראה ספר נהר מצרים (שם) שכתב שאצלם נהגו לכתוב העתק כתובה, והיו מקפידים למנוע חשש גבייה כפולה, וז"ל שם "ואם חס ושלום באה הכתובה לידי גוביינא מסיבת גירושין או אלמנות ח"ו, אחר שנקרעה הכתובה העיקרית אנחנו כותבין על העתק שבפנקס שהכתובה העיקרית נקרעה מסיבה כך וכך וגם זה העתק אינו שוה עוד למאומה ומותחין עליה קו להודיע פסלותה". וכבר מצאנו כעין זה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' מא סעי' ג) שאם הלוה במדינת הים והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו שמא יאבד לו בדרך, יבא לבית דין וכותבים לו אחר, והוא מניח שטרו ביד בית דין שבעירו, ובית דין שבמקום שהלוה שם יודיעו לבית דין שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו, וקורעים השטר הראשון שבידם, עיי"ש. והיינו שכאשר יש צורך לכתוב העתק לשטר, דואגים בית הדין לוודא שכאשר התביעה תמומש עם אחד העותקים, יבטלו תיכף גם את העותק השני על מנת שלא יצא מכשול של תביעה כפולה.
אלא שעדיין יש לשאול, שגם אם לא נפסלו שתי הכתובות, עדיין יש לפסול על כל פנים את הכתובה הראשונה על פי המבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סי' רמ סעי' ב) בדין שני שטרות שוים היוצאים על שדה אחת שביטל שטר השני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן שני, ע"כ. ולכאורה הוא הדין כאן, שהכתובה שידוע לנו שנחתמה אחרונה, דהיינו הכתובה המיועדת לשמירה ברבנות (וניכרת בצורתה השונה מהכתובה המקורית, שהמקורית מודפסת על נייר משובח ואילו ההעתק על נייר פשוט), מבטלת את תוקפה של הכתובה המקורית.
ועל זה יש להשיב, שכבר כתב הסמ"ע (שם סק"א) שזה ששני שטרות על שדה אחת מבטל האחד את חבירו היינו דוקא אם אין לנו לומר שום טעם למה חזר וכתב לו השני כו', אבל אם נוכל לומר שלייפות כח הלוקח או המקבל בשום דבר כתב שטר השני שניהן קיימין. והוא הדין כאן, שכולי עלמא יודעים שכתיבת העתק כתובה בנוסף לכתובה המקורית אינו כדי לבטל את כוחה אלא להיפך, לייפות את כוחה ואת כח האשה למקרה שהמקורית תאבד.
ומכל מקום, על מנת להסיר כל חשש של גבייה כפולה ופסילת הכתובות מדין שטר כפול, נוהגים הרבה רבנים מסדרי קידושין לכתוב בתוך שטר העתק הכתובה את המילה "העתק" בכתב גדול וברור, כדי לשלול אפשרות גבייה על פי העתק זה, והיסוד לזה הוא בדברי הרמ"א (חושן משפט סי' מא סעי' ג) שכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון, וכותבין שהוא העתק. וביאר הסמ"ע (ס"ק כז) שאפילו שטר מכר ומתנה שיש בו אחריות דמבואר (שם) דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה, היינו דוקא כשמטפיסין בלשון שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים, דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה, אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא העתק מגוף השטר, אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים, ולא יגבהו שום בית דין עד שיוציא גוף השטר, וליכא החששא שיגבה בו ויחזור ויגבה, ע"כ. וראה בנתיבות (חידושים סק"כ) שביאר מה התועלת בשטר כזה שכתוב בו 'העתק' ואי אפשר לגבות בו, דנפקא מינה בהעתקה זו שלא יהיה נאמן לומר לא היו דברים מעולם, אבל אם טוען פרעתי בשטר הלואה נאמן.
וכדי לשלול אפשרות של זיוף, מומלץ שהמילה 'העתק' תהיה מודפסת באותיות גדולות בכתב עמום תחת תיבות נוסח הכתובה עצמה, או שיכתבוה בין נוסח הכתובה לחתימת העדים, אבל לא בשולי השטר למעלה או למטה, כדי למנוע חשש שיגזרו את המילה "העתק". וכדאי שיוסיף ויכתוב גם בגב השטר "העתק כתובה".
ובשו"ת תשובות והנהגות (שם) כתב שלמרות שבפועל לא יוכלו לגבות מהבעל שוב על ידי העתק כתובה שברבנות, מפני שנכתב עליה שהיא העתק בלבד וכנ"ל, מכל מקום אפשר לסמוך עליה בשעה שאבדה כתובתה ולא ייאסרו לשהות יחד, וטעמו משום שעיקר הטעם שאסור לגור בלי כתובה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכשיש כתובה סמכה דעתה דנראה דכשניתן שטר העתק כתובה בחתימת עדים, מועיל שיצטרך הבעל או היורשין לברר ששילמו כתובה ראשונה, שהרי לכך ניתן העתק כתובה שאם תאבד הכתובה תודיע האשה לבית דין והם יבררו אצל הבעל מה טענתו על כתובה ראשונה ואז אם יבורר שלא שילם, יתבעו מכח שטר העתק כתובה, ולפי זה כאן אפילו נאבדה אינה חוששת כלל וסומכת דעתה על כך שיש העתק אצל הרבנות, ויכתבו לה כתובה דאירכסא מהעתק הכתובה שנמצא ברבנות, עכ"ד. ויש להקשות על דבריו, מדוע לא תהיה קלה בעיניו להוציאה, מאחר שכנגד שטר ההעתק יכול לטעון פרעתי ואי אפשר לגבות בו ממנו, וכנ"ל. ואפשר שסומך על מה שכתב הרמ"א (אבן העזר שם סעי' ג) שבזמן הזה במדינות אלו שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבנו גרשום כו' היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן, ואין לשנות, ע"כ. דהיינו שמעיקר הדין בימינו אין צריך כל כך לכתובה, מפני שלא נתקנה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, וכיום שמפני חרם דרבנו גרשום בלאו הכי אין מגרשין בעל כרחה, ממילא אין קל בעיניו לגרשה, ואין ההקפדה בזמננו לכתוב כתובה אלא מכוח המנהג בלבד. ולכן כאשר אבדה כתובתה, לקיום המנהג יש מקום לסמוך גם על העתק כתובה אף שאין כוחו יפה אלא לשלול טענת לא היו דברים מעולם ולא לגבות בו. וכ"כ בספר בית חתנים (הנ"ל) שאין לחוש למחמירים שלא לסמוך על ההעתק, היות והאידנא אין מגרשין אשה בעל כרחה ושלא בפני בית דין, ע"כ.
אלא שגם טענה זו צריכה עיון, וכמו שכתב התשובות והנהגות עצמו במקום אחר (ח"א סי' תשס) שהחלקת מחוקק והבית שמואל והגר"א זצ"ל דחו דברי הרמ"א, שחרם רבינו גרשום לא חמור כשל תורה, ועדיין תהא קלה בעיניו ויבוא לגרשה, ולכן אסור גם בזמן הזה מדינא לשהות בלא כתובה. והוסיף בתשובות והנהגות שם שבארץ ישראל יש שסומכים היום על הרבנות שמחזיקים אצלם העתק הכתובה, ואפילו נאבד אצלה סמכה דעתה שיש כתובה ברבנות ושוב לא יוכל הבעל להוציאה בלי כתובה. אבל באמת אין לסמוך על זה כיון שלמעשה אין כאן כתובה מוכנה אלא יצטרכו דרישה וחקירה בבית דין ואולי לא סגי בהכי, עיי"ש. וזה דלא כמו שכתב הוא עצמו בתשובה האחרת שיכולים לסמוך על העתק הכתובה, ודבריו צ"ע.
ואמנם באותן העתקי כתובות המונחות בארכיון הרבנות ולא כתוב עליהן "העתק כתובה", לכאורה הן שטר שראוי לגבות בו, ואם כן יש לדון שמא יוכלו בני הזוג לסמוך על ההעתק השמור עבור האשה ברבנות ולא יצטרכו לכתוב כתובה חדשה ויהיו רשאים לחיות יחד אף שנשרפה הכתובה שהיתה ביד האשה. ואכן בספר נהר מצרים (הנ"ל) כתב שבמקומם היו סומכים על העתק הכתובה במקרה שאבדה הכתובה העיקרית, וכתב שעשה כן כדי למנוע מכשול אם נאבדה הכתובה והבעל לא ידע ואסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה כמו שאמרו חז"ל.
אמנם יש מפוסקי זמננו שדעתם שגם אם לא כתוב על הכתובה השמורה ברבנות "העתק כתובה", אין זו כתובה הראויה לגבות בה, ועל כן אם אבדה כתובתה אין להתירה לשהות עם בעלה על סמך העתק הכתובה, וכ"כ הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספר אור לציון (כתובות ח"א סי' קכא ענף א אות ו, עמ' שעד) וז"ל "ואם נאבדה כתובתה אסור להשהותה שעה אחת בלא שיכתוב לה כתובתה חדשה, ולא מהני העתק הכתובה שמניחים בבית דין דהרי אינה יכולה לתבוע אותו על סמך העתק זה, כי יכול לומר פרעתי ונטלתי את הכתובה שהיתה אצל האשה ולא נטלתי את העתק שנמצא בבית דין וכיון שיכול לומר פרעתי אין מועיל אותו העתק כלום, ושכן העלה בשו"ת חדות יעקב (אבן העזר סי' טו)", ע"כ. והמעיין בדברי שו"ת חדות יעקב שם (להגאון רבי יעקב עדס זצ"ל) יראה שנסתפק בזה, וסיים "ולכן דין זה עדיין טעון לינה, וכעת דעתי נוטה דלא מהני סמיכה על ההעתק", עכ"ל.
ובספר משפט הכתובה ח"ז (עמ' שנח) הביא דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדין זה, שדעתו להקל בזה גם ללא העתק הנמצא ברבנות, אלא מטעם שכיון שיש כיום בתי דין הדואגים בלא הכי לזכויות האשה, ואם הבעל ירצה להוציאה ללא זכויותיה המגיעים לה, הם לא נותנים לו ופוסקים לרעתו, ועוד שהכתובה בדרך כלל אינה נגבית כלל אלא מתגרשים על סמך שמוותרים האחד לשני, אם כן הדבר היחיד שמחזיק את הבעל שלא להוציא את אשתו בקלות הוא מה שצריכים להגיע קודם לבית הדין הנזכר, ועיקר סמיכות דעתה של האשה הוא על בית הדין (המגובה על ידי חוק המדינה) שלא יתנו לה לצאת בנקל, ולא על הכתובה. ואף שלמעשה אין אנו סומכים על סברא זו, אלא כותבים כתובה לכל הנישא כדת וכדין. אלא שמכל מקום מועיל סברא זו לעניין שלא יעברו הזוג על איסור יחוד כל זמן שלא ערכו כתובה, אבל לעולם צריכים לכתוב כתובה, עכ"ד עיי"ש. (ושם בעמ' שס העלה שאין לסמוך על תמונת פוטו או סרט וידאו שבה נראית הכתובה)
ג. האם ניתן לסמוך על קנין
בגמ' (כתובות ז.) רבי אמי שרא למיבעל בתחילה בשבת. אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה. אמר להו אתפסוה מטלטלי, ע"כ. והקשו הראשונים (רשב"א וריטב"א שם) ממה ששנינו (כתובות פ:) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן, מ"מ הכא שאני כיון שהוא שעת הדחק, ועושה זאת לזמן קצר, ע"כ. ולכאורה יש ללמוד מזה גם לניד"ד, שעד שיכתוב לה כתובה חדשה יוכל לתפוס עבורה מטלטלין בשווי כתובתה. וכ"פ בשו"ע (אה"ע סי' סו סעי' ב) שאם אינו יכול לכתוב לה כתובה, כגון בשבת או ששכח לכותבה, יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו. ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב, ע"כ. וראה בח"מ (ס"ק יב) ובב"ש (סק"ח) שמדברי התוס' והסמ"ג משמע שאפילו אם היא מתרצית ללא אחריות, אסור. אולם מדברי שארי הפוסקים משמע שאין צריך קבלת אחריות.[1]
עוד כתב הרמב"ם (פ"י מהל' אישות ה"ט) שאם יעידו עליו עדים ויקנו ממנו שהוא חייב מנה או מאתיים מועיל. וביאר המ"מ ע"פ מאי דקיי"ל (כתובות נה:, וכ"ה בשו"ע חו"מ סי' לט סעי' ג) שהמתחייב לחבירו בפני עדים והעדים קנו ממנו, שרשאים העדים לכתוב שטר על התחייבות זו ללא רשות מהמתחייב, כיון שסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ.). וכתב הב"י שפתרון זה מועיל אפילו כשיש לו פנאי לכתוב כתובה, כיון שהאשה יכולה ללכת אל העדים מתי שתרצה והם יכתבו לה כתובה, וכ"פ בשו"ע (שם). אולם לדעת הטור (שם) והרמ"א (דרכ"מ שם סק"ז) והט"ז (סק"ג) לא התיר הרמב"ם אלא בשעת הדחק, כיון שלא סמכה דעתה על כך שהעדים יכתבו לה, שמא ירחיק נדוד. וכ"פ הרמ"א (שאין לסמוך על עדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב צריך לכתוב. וכ"פ הח"מ (סק"ו) והב"ש (סק"ד). והב"ח כתב שאין לסמוך על קנין אפילו שלא בשעת הדחק, כיון שהסמ"ג כתב שלא התיר הרמב"ם אלא במקום שלא נהגו לכתוב כתובה,[2] אך במקום שנהגו לכתוב לא סמכה דעתה על עדים, ע"כ.
ד. אם ניתן להקל בימינו מטעם שבית הדין מגן על זכויות האשה
והנה מה שכתב במשפט הכתובה (הנ"ל) בשם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל להקל בזמן הזה מטעם שבית הדין בימינו דואג ושומר את זכויות האשה. נראה שלדעת הבית יוסף אכן אפשר להקל, שהרי בהלכות כתובות (שם סעי' א) פסק שגם אם עדיין לא כתב לה כתובה אם "יעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או מאתים" מותר לו לשהות עמה בלא כתובה. ואם כן, כיון שאנו נוהגים מיד בזמן כתיבת הכתובה לעשות קנין על החיובים שבכתובה, כשאבדה כתובתה יכולה לסמוך על קנין זה עד שיכתבו כתובה חדשה.
אמנם הרמ"א שם החמיר וכתב שיש אומרים דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב צריך לכתוב, כל שכן שאי לסמוך עליהם לכתחילה כו' ושכן ראוי להורות. כלומר שלכתחילה לא נסמוך על הקנין שעשו אלא צריך לכתוב לה כתובה חדשה מיד.
וראה בחלקת מחוקק (שם סק"ו) שכתב על דברי הרמ"א, שבב"ח כתוב דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין, ושכך ראה מרבותיו והכי נהוג. וסיים החלקת מחוקק "ואני אומר ודאי המחמיר תבוא עליו ברכה, אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור". כלומר, שלכתחילה אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על הקנין שנעשה בפני עדים לבדו, אלא אם יש לחתן מטלטלין כפי ערך הכתובה יתפיסם לכתובת אשתו.
בסיכום: זוג שכתובתם אבדה או נשרפה, נחלקו האחרונים אם אפשר לסמוך על העתק הכתובה המצוי אצל הרבנות. ולמעשה עליהם לכתוב כתובה חדשה הנקראת "כתובה דאירכסא", ומכל מקום עד שיעשו כן אינם אסורים לחיות יחד. והמחמיר לייחד לאשתו תיכף מטלטלין משלו כערך הכתובה, תבוא עליו ברכה.
[1]. וראה בשו"ת הרמ"א (סי' צג, הובא בבאר היטב שם סק"ד) לעניין שיעבוד קרקע שמועיל אפילו לזמן מרובה. וראה עוד במשפט הכתובה ח"ז (פרק סא ס"ד).
[2]. ראה ברש"י (כתובות נז.) ובט"ז (סק"א) שבזמן הגמ' היו מקומות שנהגו שלא לכתוב שטר כתובה, אלא לסמוך על כך שהבעל חייב כתובה מכח תנאי בי"ד, וכתב הט"ז (סק"א) שע"ז סמכו באותם מקומות. אולם בזמננו שנוהגים בכל מקום לכתוב שטר, ואין האשה סומכת על תנאי בי"ד, אסור לשהותעם אשתו ללא כתובה.
