שאלה: אני בעלים של חנות מכולת, ומועסקים אצלי כמה עובדים במשרד וכן בתור קופאים. האם מותר לי לבדוק את אמינותם ויושרם על ידי שאנסה אותם בענייני ממון, כגון שאשלח את העובד להפקיד כסף בבנק ואפקיד בידו סכום כסף גבוה יותר ממה שאמרתי לו, ובכך אבדוק אם יחזיר לי את היתרה או שיקח לעצמו, וכן אם מותר לי להטמין במדפים שטר כסף כדי לראות אם הסדרן יחזיר לי את הכסף או שיקח לעצמו?
תשובה: מצינו להפוסקים שדנו בשאלתנו, אם יש איסור בדבר משום לפני עיור לא תתן מכשול, שמעמיד את העובד בנסיון גניבה. בשו"ת תורה לשמה (סי' תז) נשאל אודות בעל עסק שרוצה לבדוק את נאמנותו של משרתו באופן שישליך מעות בדרך שייראה כאילו נפל ולא הונח שם בכוונה ובזה יראה אם משרתו יקחם לעצמו או שיביאם אליו. והשיב שם לאסור, והביא כמה ראיות לדבריו: א. בגמרא (מועד קטן יז.) אמרו על שפחה של בית רבי שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה, והיינו שראתה איש אחד שהכה את בנו הגדול, ואמרה לו שיהא בנידוי משום שעבר על לפני עור לא תתן מכשול, ופירש רש"י שכיון שהבן גדול שמא יבעט באביו ונמצא אביו מכשילו באיסור הכאת אב, ע"כ. הרי שאף על פי שאינו בודאי שהבן יעשה כן מכל מקום נקטינן לאסור. וכן בנידון דידן שיש לחוש שמא יבוא המשרת וייכשל באיסור גזל ונמצא האדון עובר משום לפני עור. ב. בגמרא (יומא עד.) אמרו שחצי שיעור אסור מן התורה, משום דחזי לאיצטרופי שאם שאם יימצא שיבוא לאכול אחר כך עוד וישלים לשיעור יעבור על איסור, אף על גב שעתה בעודו אוכל את החצי שיעור הראשון אינו עובר כל איסור. וכן בנידון דידן שהאדון מניח את הפתיון באופן שראוי עתה שיעבור המשרת על איסור. ג. בגמרא (בבא מציעא עה:) אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ופירש רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ע"כ. הרי שאף על פי שאין זה בודאי שהלווה יכפור, עם כל זה המלוה עושה איסור. והוא הדין בנידון דידן.
וכתב בתורה לשמה שבודאי אין הדין אמור אלא באדם שהוא חשוד, אבל בסתם אדם אין איסור ליתנו לשמור כספו וכדו', שכל אדם חזקתו כשר, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה.
עוד כתב שאין ליתן תקנה לאדם שינסה את משרתו, וכדי שלא יעבור על איסור אז יקנה לו את הממון שהוא מנסהו בו ויזכה אותו לו על ידי אחר שלא בידיעתו מדין זכין לאדם שלא בפניו, ובכהאי גוונא אם יגנוב אין כאן גניבה. כיון שסוף סוף המשרת יתכוין לעשות איסור אם יבוא לקחתו. וראייה ממה שאמרו בגמרא (קידושין פא:) על רבי חייא בר אשי שהיה אומר הרחמן יצילנו מיצר הרע, וכשיום אחד שמעתו אשתו שאומר כן קישטה עצמה עד שתבעה לעבירה, וכשחזר לביתו ישב בתוך התנור, וגם כשאמרה לו אשתו שהיתה זאת היא, אמר לה שהוא על כל פנים נתכוין לאיסור, עיי"ש. וכ"ה בגמ' (נזיר כג:). וכ"כ בתוספות (קידושין לב.) במעשה דרב הונא שקרע שיראי בפני רבה בנו, שהודיעו קודם לכן שהוא מוחל על כבודו, עיי"ש. עכ"ד התורה לשמה. וכ"כ בספר דיני ממונות ח"ד (להרב עזרא בצרי, עמ' י) לאסור בזה על פי דברי התורה לשמה. וכ"כ בשו"ת שרידי אש ח"ג (סי' סא) לאסור בזה, עיי"ש.
אמנם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (אורח חיים סי' מד, שאלה יז דע"ז ע"א) נשאל בזה גם כן ושם השיב להתיר, וכתב שבנידון דידן אין אפילו איסור מסייע בידי עוברי עבירה, ואין לזה שום דמיון למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות באיסור זה דהיינו במי שמושיט יין לנזיר וכדו', כיון ששם על כל פנים מתכוין להכשילו באיסור ועל דעת כן הוא מסייעו. מה שאין כן בנידון דידן שמעולם לא נתכוין בעל הבית להכשילו באיסור, אלא כל כוונתו רק לנסותו אם הוא נאמן או לא. והוסיף עוד שבנידון דידן הדבר הוא לטובת המשרת, שאם ייכשל אז הבעל הבית יגרש אותו מעל פניו, וכשיראה המשרת שהתנהגותו גורמת לו לקיפוח פרנסתו אז יהיה מוכרח להיטיב דרכו, הרי שבעל הבית עושה לו טובה בזה, עכ"ד. אלא שיש להקשות על דבריו ממה שכתב התורה לשמה להביא ראייה לדבריו, שגם שם מיירי כשלא נתכוין להכשילו באיסור ואף על פי כן אסרו חז"ל לעשות כן, ודו"ק.
ובשו"ת עשה לך רב ח"ז (עמ' שנא) נשאל גם כן בנידון דידן בזוג שקיבלו לעבודה בביתם עוזרת בית חדשה, והם רוצים לבחון אותה אם היא נאמנה על ידי שישאירו סכום כסף על השולחן. וכתב להסתמך על תשובת הישכיל עבדי הנ"ל, אלא שעדיף שיעשו כן לא בכסף מזומן, כיון שהוא פיתוי חמור מאוד ויתכן שאם היה מנסהו בדבר אחר לא היה חוטא, עיי"ש.
וכתב עוד (שו"ת עשה לך רב ח"ח עמ' רע) הביא דברי התורה לשמה וראיותיו, וכתב לדחותם אחת לאחת: א. מי שמכה את בנו הגדול, אף שאין כוונתו להכשילו באיסור, מכל מקום כיון שהכשלון קרוב מאוד הרי זה כמתכוין להכשילו. ועוד, שכיון שמדובר בבנו הגדול (וכתב הבית יוסף שמדובר כשהוא בן כ"ב או כ"ד שנים) הרי שאין אחריותו עליו כלל והרי הוא ככל אדם שאין לו רשות להכותו. אבל בנידון דידן הרי שבעל הבית דורש לבחון את נאמנות עוזרו, וכי כדי שלא ייכשל העוזר צריך בעל הבית להיכנס בספק סיכון של גניבות ולהפסיד ממונו. ב. על הראייה שהביא התורה לשמה מדין חצי שיעור, כתב הגאון רבי חיים דוד הלוי שראייה זו תמוהה בעיניו ואינו עניין לנידון דידן כלל, לפי שאין כוונת הגמרא במה שאמרו שחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי היינו שאפשר שיביאו לו וייכשל, אלא שהחצי עצמו הוא אסור מחמת עצמו כיון שראוי להצטרף, ועל כן נחשב אכילה ממש (והביא שכ"כ בדברי רבינו חננאל, והמאירי). ג. ובדין המלוה את חבירו בלא עדים, אף על פי שאינו מתכוין להכשילו, אבל כיון שיש מקום רב לחשוש שיעלה על לבו לכפרו, הרי זה כמכה את בנו הגדול שיש בו משום לפני עור. אך אינו עניין לאדם שמנסה את משרתו שעושה כן לטובתו ולהנאתו, וכנ"ל. וסיים דבריו שיש להתיר לנסות את משרתו, אלא שלא יעשה כן בכסף מזומן אלא בכלים וכדו', עיי"ש.
ולענ"ד יש להביא עוד ראייה לנידוננו מהמעשה שבגמרא (תענית כא:) מאותם שני חכמים ששלח אביי לבדוק את אבא אומנא, ולקחו הבגדים מביתו כדי לבודקו, ואחר כך כששאלוהו מה חשב עליהם, השיב שמא נזדמן להם פדיון שבויים וכו', עיי"ש. ומזה יש להוכיח כדברי המתירים, וצריך ביאור שלא הביאו ראייה זו. ואולי משום דשאני האיסור שעלול להיכשל בו אבא אומנא, שהוא רק חשד וכדו', וק"ל. או דילמא שאני אבא אומנא שראינו שהיה מקבל שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום, ודו"ק.
בסיכום: יש פוסקים שכתבו שאסור לאדם לנסות את העובד שלו בנסיון של גניבה כדי לבדוק את נאמנותו, משום שמעמידו בפני נסיון. ויש שכתבו להתיר בזה, והמיקל יש לו על מה לסמוך.
