זמן המוקדם ביותר שאפשר לומר קרבנות בשחרית ובמנחה
שאלה: מהו הזמן המוקדם ביותר שאפשר לומר בו קרבנות השייכים לתפילת שחרית, והאם מותר לאומרם קודם שיגיע זמן התפילה, וכן לגבי קרבנות השייכים לתפילת מנחה אם מותר לאמרם קודם חצות היום?
תשובה: בשו"ת הרא"ש (כלל ד אות א) כתב שאין לומר פרשת התמיד עד שיאור היום, שהוא זמן הקרבת התמיד, וכ"ה בטור (אור"ח סי' מז). וכתב בשו"ע (שם סעי' יג) "ופרשת התמיד ימתין מלאומרה עד שיאור היום". וכתב במשנ"ב (סקל"ב) שה"ה לכל משניות הקרבנות שלאחר פרשת התמיד, כי הם במקום הקרבתן, ואין הקרבתן אלא ביום. וראה עוד בשו"ע (סי' א סעי' ו) שגם פרשיות שאר הקרבנות (עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם) לא יאמרם אלא ביום (אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לומר קודם היום. משנ"ב סקי"ז), עיי"ש. וראה בסידור בית עובד (דינים מחודשים, סעי' ד) שכתב שאם אמר פרשת התמיד קודם שהאיר היום לא יצא ידי חובתו. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"א (סי' יב) שהעיקר שקריאת פרשת התמיד ביום היא לעיכובא, עיי"ש. וכ"כ בספר בני ציון (ליכטמן, סי' א סק"ד) שמכיון שנתקן לאומרו ביום נראה שאף בדיעבד לא יצא יד"ח אמירת הקרבנות אם אמרם בלילה. ובערוך השולחן (סי' א אות כה) כתב שפרשת התמיד והקטורת לא יאמר בלילה, דהקרבת התמיד והקטורת אינו אלא ביום, אבל פרשת הכיור ותרומת הדשן מותר לומר גם קודם אור היום, ואדרבא עיקר תרומת הדשן היתה בלילה.
ובדברי רבינו האר"י (שער הכוונות, ד"א ע"ד) משמע שגם אמירת "לעולם יהא אדם ירא שמים וכו'" אין לומר קודם עלות השחר.
אלא שבפמ"ג (סי' א, מש"ז סק"ו) הביא משם התבואות שור שכתב שבעת הצורך יכול לומר הקרבנות גם קודם שהאיר היום, והובא גם במשנ"ב (שם סקי"ז). ובשמלה חדשה (שם סקי"ב) ביאר טעמו של התבואות שור כיון שאין הדבר אלא בגדר לימוד תורה, ואין תורת לילה גרוע משל יום, וכמו שכשקורא ביום מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב במקום הראוי ולפי שאר דיניו, כך גם כשקורא בלילה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבו בזמן הראוי, וכמ"ש הטור "כאילו הקרבתי בזמנה", ע"כ. ואף שבשמלה חדשה שם לא דיבר מעניין פרשת התמיד, מ"מ דבריו שייכים גם בזה, דמאי שנא.
ואולם המעיין בדברי התבואות שור שם יראה שלעניין פרשת התמיד כתב שצריך לקראה ביום דוקא, והוא ע"פ מ"ש הטור שלא יקרא פרשת התמיד עד שיאור היום, ואילו בשאר הקרבנות כתב הטור רק ש"טוב" שיאמרם ביום.
ויל"ע בדברי השו"ע במה ששינה מלשון הטור, ובשניהם כתב בלשון חיוב, שלגבי שאר הקרבנות כתב (סי' א סעי' ו) "לא יאמר אלא ביום", ולעניין פרשת התמיד כתב (סי' מז סעי' יג) "ימתין מלאומרה עד שיאור היום", ואילו בטור כתב לגבי פרשת התמיד שאין לאומרה אלא ביום, ואילו שאר פרשיות הקרבנות כתב רק ש"טוב" לאמרן ביום. וכבר תמה כן בשולחן גבוה (סי' א) ע"ד השו"ע שהתעלם משינוי הלשון בטור שחילק ביניהם, והניח בצ"ע. (וראה בב"ח שביאר לשון הטור, שגם בלילה טוב לאמרם ויתנו לו שכר כקורא בתורה, מ"מ ביום יותר טוב שמעלין עליו כאילו הקריב. והגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים שם ד"ה וראיתי ביאר שינוי לשון הטור, שגבי שאר הקרבנות יתכן שלא נתחייב בהן, ולכן אינו חייב לקראן בזמן הקרבתן, משא"כ קרבן תמיד שחייב בכל יום וע"כ יש צורך טפי לקראן ביום שהוא זמן הקרבתו)
ונראה לומר שהפמ"ג הבין שבשניהם סובר השו"ע שאינו אלא לכתחילה, וכך גם ביאור לשונו שכתב "לא יקרא אלא ביום", ולכן ציין הפמ"ג דברי התבו"ש ע"ד השו"ע, ודו"ק. (וראה במטה יהודה עיאש שכתב איפכא, שמ"ש הטור בשאר הקרבנות ש"טוב" לקראן ביום, הוא לאו דוקא, אלא יש לקראן דוקא ביום)
וראה בשו"ת חקרי לב (אור"ח סי' נ) שפשיטא ליה שלתורת קרבנות אינו מעכב שיהיה בזמן אמירתם דוקא, וגם פרשת התמיד שקראה קודם שהאיר היום יצא יד"ח. והוסיף עוד דמהאי טעמא לא תקנו חכמים לקרות פרשת התמיד בשעת מנחה עבור תמיד של בין הערביים, כמו שתקנו בשחרית (א.ה אין זה לפי מנהג הספרדים שגם במנחה קוראים פרשת התמיד, וק"ל), דלעניין זה מהני מה שהזכיר בקריאה בשחרית אף את הקרבת התמיד של בין הערביים ולא איכפת לן שהיה זה קודם זמן הקרבתו, מאחר שסוף סוף הוא ביום חיובו, ורק לכתחילה אמרו לקרב מה שאפשר שיתאים הקריאה לאופן ההקרבה בזמנה, עכת"ד. ויש להוסיף עוד דברי המשנ"ב (סי' מח סק"א) שהסכמת הפוסקים שאין צריך לעמוד באמירת פרשת התמיד, אף שהקרבתו היתה מעומד.
וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' תכ) שנשאל במי שרגיל לקרוא פרשת הקרבנות כולם בכל ערב ראש חודש, אם רשאי לנהוג כן גם כשחל ערב ראש חודש בשבת, כיון שביום שבת לא היו מקריבים חטאות ואשמות. והביא התורה לשמה ראיה מאמירת מזמור לתודה שאין אומרים אותו בערב פסח ולא בחוה"מ פסח (כמ"ש הרמ"א באור"ח סי' נא סעי' ט), כיון שלא היו מקריבים אותו אז לפי שהוא בא חמץ. אמנם דחה זאת והביא שרבותיו היו אומרים מזמור לתודה גם בערב פסח, ולא חששו לטעם שנחשב כאילו הקריבו, ומה שאמרו חז"ל שהקורא קרבנות כאילו הקריבן, אין זה נחשב שהקריבן ממש, ולכן מצינו בגמ' (שבת יב:) על רבי ישמעאל שקרא והטה הנר בשבת וכתב בפנקסו שכשייבנה ביהמ"ק יביא חטאת שמינה, ולא הסתפק בקריאת פרשת חטאת, כי ידע שאי"ז נחשב ממש שהביא קרבן. ובעל כרחך שאין הקורא נחשב כמקריב ממש, דא"כ הו"ל שחוטי חוץ. אלא כוונת האומר פרשת הקרבנות שייחשב לו כאילו הקריב הקרבן בזמן המוכשר לכך, ולכן גם השואל רשאי לומר פרשת הקרבנות בערב ר"ח שחל בשבת, עכ"ד. וע"ע בספר עוד יוסף חי (פ' ויגש אות ו) שכתב שאין צריך לומר מזמור לתודה מעומד, אלא אדרבה יש להקפיד לאומרו מיושב, שאם יאמרו מעומד נראה שהוא אומר אותו במקום קרבן תודה, ובאמת הוא לא נתקן לאומרו במקום קרבן תודה, ולכן המקובלים אומרים אותו בערב פסח ובערב כיפור, אע"פ שאין מקריבים אז קרבן תודה, עיי"ש.
הראת לדעת, שאין זה דבר ברור שצריך לומר את פרשיות הקרבנות באופן ובזמן הקרבתם ממש, ומינה יש ללמוד לניד"ד. וכל זה דלא כמ"ש בפשטות בילקוט יוסף (דיני השכמת הבוקר, עמ' קל) שאין לומר פרשיות הקרבנות אלא ביום, והביא רק דעות האוסרים, ולא זכר מכל הנ"ל.
וכידוע שנחלקו הפוסקים מתי הוא זמן עלות השחר, ואף שאנו נוקטים שזמן עלות השחר הוא ע"ב דקות קודם הנץ, לעניין זה בודאי שאפשר להקל ולקרוא פרשיות הקרבנות גם קודם לכן, וכגון שעתיים קודם הנץ החמה, שכן בגמ' (פסחים צג:) אמר עולא שעלות השחר ה' מילין קודם נץ החמה, ודעת הרמב"ם (פיה"מ פסחים פ"ג מ"ב) ששיעור מיל הוא כ"ד דקות, וכ"ד הרע"ב (פסחים שם) והמ"א (סי' תנט סק"ג), ויוצא שהם מאה ועשרים דקות קודם הנץ. ולעניין אמירת הקרבנות שאינם חיוב גמור מן הדין, לפי שאינם מדין הגמ' אלא מדברי הגאונים. ואף שע"פ הסוד יש מעלה גדולה באמירתם, מ"מ לעניין זמן אמירתם יש להקל ולסמוך על שיטה זו, ובפרט שיש דעות בפוסקים שבשעה"ד אפשר להקל ולאמרם אפילו קודם עלות השחר, וכנ"ל, וק"ל.
וכל שכן לעניין פרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל כבר מצינו בדברי הראשונים שיכול לאמרם מחצות הלילה, וכמ"ש בספר האורה (סי' קלא) ובמחזור ויטרי (תפילה סי' מו, והובא באבודרהם שער ג), ומבואר בדבריהם שיכול לקראם אז אפילו לכתחילה.
ואמנם בכה"ח (סי' פט אות ז) כתב שע"פ סוד צריכים כל ד' חלקי התפילה מקריאת שמע דקרבנות שיהיו לאחר עלות השחר בדוקא, שנתקנו כנגד ד' עולמות אבי"ע שתיקונן ביום, ע"כ. ומי שיכול לכתחילה להקפיד בזה, תע"ב.
וראה למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זי"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' ח) שנשאל בפועלים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת, כיצד ינהגו לגבי הנחת טלית ותפילין ותפילת שחרית. ובתוך דבריו שם השיב שיתחילו פרשת העקדה והקרבנות ופיטום הקטורת צ' דקות קודם הנץ, וטעמו משום שמחשב שיעור מיל י"ח דקות וכדעת מרן השו"ע (אור"ח סי' תנט, יו"ד סי' סט), וא"כ להסוברים שהוא ה' מילין נמצאו צ' דקות (אבל כאמור לעיל, בניד"ד אפשר לסמוך על המקילים יותר שהוא שיעור מאה ועשים דקות). ובמהד"ב (בהערה 4) כתב שאע"פ שפרשת הקרבנות ראוי לקרותה ביום ולא בלילה, מ"מ כיון שי"א שעמוד השחר הוא צ' דקות קודם נץ החמה, סמכינן עלייהו לעניין זה בלבד, ע"כ.
ולעניין קריאת פרשת התמיד קודם תפילת מנחה קודם שהגיע זמן תפילת מנחה, דהיינו קודם ו' שעות ומחצה, עי' בשו"ת שרגא המאיר ח"ז (סי' א, הובא בפסקי תשובות סי' רלג סק"א) שכתב שאין להקדים אמירת הקרבנות לפני חצי שעה אחר חצות, כיון שהקרבנות הן כנגד תמידים תקנום, ולעולם לא הקריבו התמיד קודם שש שעות ומחצה. ולעניין דיעבד כתב בפסקי תשובות (שם) שאפילו אם התפלל תפילת י"ח לאחר חצות כשעדיין לא הגיע שש וחצי שעות יצא יד"ח, וכמ"ש בכה"ח (שם אות ב) ובשונה הלכות (שם ס"א). וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"י (סי' כ) שבמנחה של שבת לא יקראו בתורה ולא יאמרו קדושת "ובא לציון" לפני שיגיע זמן תפילת מנחה, אלא יש לדייק להתחיל הכל רק כשיגיע זמן תפילת המנחה. אמנם בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' נג) כתב להקהל בזה בשעה"ד בתענית ציבור לעניין קה"ת, אבל תפילת העמידה יתפללו לאחר שש וחצי שעות של היום, עיי"ש. ולענ"ד יש להקל בזה במקום הצורך, ובפרט במנחה שאין אמירת פרשיות הקרבנות מן הדין כלל, וגרע מאמירת הקרבנות בשחרית, ובצירוף כל האמור לעיל, ודו"ק.
בסיכום: לכתחילה יש לקרוא פרשת הקרבנות לאחר שהגיע זמן תפילה, בשחרית לאחר עלות השחר ובמנחה לאחר שש וחצי שעות. אולם במקום צורך אפשר להקל לקראם גם קודם זמן התפילה, כגון בשחרית קודם שהגיע זמן עלות השחר, וכל שכן אם קורא כבר משהגיע שעתיים קודם הנץ החמה או שעה וחצי קודם. וכן הדין במנחה שבמקום הצורך אפשר להקל לקרוא אפילו קודם שהגיע חצות היום, וכל שכן המיקל לקרוא לאחר חצות היום קודם שעברו שש וחצי שעות, שיש לו על מה לסמוך.
