ביאור דברי הגמרא "יאה עניותא לישראל"
בגמרא (חגיגה ט:) אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר, מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני (ישעיה מח, י), מלמד שחזר הקב"ה על כל מידות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות, אמר שמואל ואיתימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא, ע"כ. ומבואר שהעניות היא דבר טוב ומועיל לאדם. וצ"ב טעם הדבר.
וכן מצינו בגמרא (סוטה מט.) אלמלא תפילתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב. ופירש רש"י רבב הוא דבר מאוס, כגון חלב ושומן ונדבק בבגדים ונמאסין, ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני, ע"כ. (וראה עוד למהר"ל בחידושי אגדות שם)
מקומות שמצינו שהעשירות היא ברכה
אלא שמאידך מצינו בתיאור דברי המצב בימי שלמה המלך שאמר הכתוב "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" (דברי הימים ב, ט כ) ושם בא לתאר בשבח התקופה ההיא, הרי שדבר זה נחשב לשבח ולא לגנאי. וכן מסופר (מלכים א פרק ג) כאשר שאל הקב"ה לשלמה איזו ברכה הוא רוצה והשיב שלמה שרוצה בחכמה, הבטיח לו הקב"ה גם עושר, ושם היה זה לטובתו ולא בגדר עונש.
וכן בספר משלי (ג, טז) נאמר "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ומשמעות הפסוק שם לברכה שזוכים בה לומדי ומחזיקי התורה, הרי שהעושר הוא דבר חיובי.
וכן מצינו בדברי חז"ל מאמרים המורים שהעשירות היא שבח ומעלה לאדם, שכן אמרו במשנה (אבות פ"ד מי"א) כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וברור שהכוונה שיזכה לשכר על שמקיים את התורה גם במצב קשה שיגיע למצב שיהיה לו נחת והרווחה ללמוד בישוב הדעת, ובודאי מוכח מלשון חז"ל שנחשב הדבר לברכה. וכן אמרו עוד בגמרא (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר וכו', ואמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו, עיי"ש.
ובגמ' (ברכות טז:) רב תיקן תפילה לומר בסיום תפילתו, שם הזכיר שיהיו לנו חיים של עושר וכבוד, ע"כ. ובודאי שרב לא היה מבקש דבר שאינו טוב בעבורו.
וכן דרשו (יומא יח.) עה"פ והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו, תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו, ע"כ.
וכן אמרו בגמרא (עירובין פו.) רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים. ובטעם הדבר שנהגו כן, מבואר בדברי רש"י שהיו מכבדים אותם משום שהיו מקיימים מצות צדקה. ובמאירי (בחידושיו, עירובין שם) כתב שרבי היה עשיר גדול, ומחמת מידת הנדיבות שהיתה בו היו העניים בני בית אצלו והיה משפיע עליהם מטובו, ומשום כך היה רבי רואה את עניין העושר כמעלה גדולה שאפשר להגיע עמה לצדקות ולמעשי חסד גדולים, ומחמת ענוותנותו היה סבור שכל העשירים יש להם את מעלת העושר כמותו והיה סבור שאינם מתהללים בעושרם, וכפי שהוא היה משפיל את עצמו והיה עניו, ע"כ. והגאון יעב"ץ (בחידושיו לעירובין שם) כתב הטעם כיון שאף שרבי ורבי עקיבא היו עשירים, לא היתה עינם צרה בעשירים אחרים, והיו מכבדים אותם, בכדי ללמדם לכבד את הבריות אף שהם עשירים. וראה עוד להחיד"א (פתח עינים שם) שכתב בשם האר"י ז"ל שהעשירים מקבלים תמיד שפע גדול מן השמים, לכן היו רבי ורבי עקיבא מכבדים אותם מאחר והם זכו להיות כלי מוכן לקבל כל כך הרבה שפע, ע"כ.
ואמרו עוד (בבא בתרא קטז.) קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות. וראה במהרש"א שביאר שאף אם אחרים זנים אותו, מ"מ כל שאין לו פרנסה משלו הדבר קשה עליו.
ועוד אמרו (עירובין מא:) שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו אלו הן עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות. למאי נפק"מ למיבעי רחמי עלייהו. ג' אין רואין פני גיהנם, אלו הן דקדוקי עניות וחולי מעיין והרשות, ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה וכו' למאי נפק"מ לקבולי מאהבה, ע"כ.
וראה בבן יהוידע (שם) שביאר שדברים אלו מבלבלים אותו בעסק מלאכה ומשא ומתן וכן בעסק התורה ותפילה.
ובגמ' (פסחים קיט.) דרשו עה"פ ואת כל היום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, ע"כ. ופירש רש"י שהממון משמח את לבו. וראה בשו"ת תורה לשמה (סי' שצב) שכתב שדרשה זו היא המקור לכך שמי שאין לו ממון נקרא פושט רגל (כ"ה בכתובות קח:), כי אין לו את הממון שמעמידו על רגליו, ודומה כאילו רגליו פשוטות ומושכבות ואינן עומדות.
ובמדרש (קהלת רבה ז, מו) שלשה דברים קשים לגוף, מכת הלב קשה לגוף, מכת חולי מעיים קשה לגוף ממכת הלב, וחסרון כיס קשה מכולן, ע"כ.
וכן במדרש (תנחומא פרשת משפטים אות יא) אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל היסורין לצד אחד והעניות לצד אחד. בשעה שבא השטן לקטרג את איוב, אמר הקב"ה לאיוב מה אתה רוצה עניות או יסורים, אמר לו אני מקבל כל היסורים שבעולם ולא עניות, היאך אעמוד על המקח בשוק ואין בידי פרוטה. מיד ויצא השטן את פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, ע"כ.
הרי לנו מכל הנ"ל שאדרבה העשירות היא ברכה וטובה לאדם, ובפשטות הטעם שעי"ז יש לו ישוב הדעת לעבוד את בוראו באשר אינו חסר מאומה.
כלפי מה אמרו שהעוני הוא דבר טוב
וא"כ צ"ב מהו שאמרו בגמרא (חגיגה הנ"ל) שעניות היא מידה טובה שהקב"ה נתן לישראל. וראיתי בזה כמה ביאורים:
א. רש"י (ישעיה מח, י) פירש שהקב"ה אומר שלא יצרוף ויעניש את ישראל באש של גיהנם כשם שצורפים כסף, אלא יצרוף ויעניש אותם בכור של עוני, שיהיו ישראל עניים, ע"כ. וכ"ה בפירוש הרד"ק (ישעיה שם). ומבואר שאין כל מעלה בעניות אלא רק לעניין יסורים שהיא המידה הטובה ביותר לייסר את האדם. וכן ביאר המהרש"א (חגיגה שם) דברי הגמרא שהעניות טובה היינו בגדר יסורים מכפרים. דהיינו שאינה טובה בעצמותה אלא שבאה לכפר עוונות, ועושה כן בצורה הטובה ביותר. והטעם כיון שאינה פוגעת בגוף האדם, ע"כ. וראה בבן יהוידע (חגיגה שם) שביאר מ"ש שעניות קשה היינו בעולם הזה, אבל לעולם הבא טובה היא שמתוכה מתכפרים עוונותיו. ויש לבאר כוונת דבריו עפ"ד המפרשים הנ"ל, וק"ל.
ובאמת שכבר בזוהר (עקב, רעיא מהימנא דרע"ג ע"ב) אמרו כן להדיא, וז"ל "ובגינה אוקמוה רבנן דביקש קודשא בריך הוא מדה יפה לישראל ולא אשכח כמדה דדלות. ואשקו עלה בגין דאוקמוה קדמאי כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות, וחסרון כיס קשה מכולן, ואיך אמרין אינון דלא אשכח לישראל מידה יפה כעניותא. אלא וכו', אבל ישראל אינון קיימא דקב"ה בהאי מידה ולא אכחישין ביה, ובגין דא במדה דא יתפרקון, הה"ד ואת עם עני תושיע", ע"כ. והיינו שישראל ע"י שסובלים את העניות ולא בועטים בקב"ה זוכים עי"ז להיגאל מיסוריהם. והיינו שמידה זו של עניות יפה לישראל, כלומר שמועילה להם להרבות זכויותיהם ולזכות לישועה, וזה כביאור מהרש"א הנ"ל, ודו"ק.
ב. בפירוש רבינו חננאל (חגיגה שם) כתב שע"י העוני יהא לבם שבור וכוונתם לשמים ועיניהם תלויות לרחמיו וחסדיו של ה', שידוע לפני הקב"ה כשמרבין עושר בועטין בו שנאמר וישמן ישורון ויבעט, ע"כ. וכן אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ה) שכשאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש ושמן לסוך הם מבקשים רחמים מהקב"ה, שאין צדקות בא אלא מתוך עניות, ואין גמילות חסד בא אלא מתוך עניות, ואין ירא שמים אלא מתוך עניות, ואין אדם לומד דברי תורה אלא מתוך עניות, ע"כ.
ג. הנצי"ב (מרומי שדה חגיגה שם) ביאר שהעניות טובה עבור העשירים, שע"י שיש עניים בישראל הם זוכים לקיים מצות צדקה, ע"כ. והיינו שאין העניות באמת טובה לאדם עצמו כלל.
ד. המהר"ם בן חביב (תוספת יום הכפורים יומא פו: ד"ה ומשמע) הביא דברי הגמ' (שם) אמר רבי ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב (ועי' בפירוש רש"י שם), ומשמע מזה שהעושר הוא רע לאדם, וכתב לבאר שיש הבדל בין מי שאין לו כלל מה לאכול וללבוש, שאז העניות היא קשה לאדם. לבין מי שיש לו אלא שהיא בצמצום שאז יפה לו. וכ"כ בפירוש עץ יוסף (על העין יעקב חגיגה שם) ובבן יהוידע (חגיגה שם). וביאור העניין, כי הכסף הוא באמת דבר חיוני לאדם, וכשחסר לו צרכים בסיסיים הרי שהוא בעצבות ומועקה. משא"כ כשיש לו כל מה שצריך אלא שהוא בצמצום, שעי"ז הוא מתרגל להסתפק במועט ואינו נגרר אחר תאוותיו, אלא אדרבה פנוי לעבודת ה'.
ה. ובעוללות אפרים (מאמר רמב) ביאר מאמר חז"ל הנ"ל בעניין אחר, שמה שאמרו שהעניות היא מידה טובה, נכלל בזה גם עינוי והוא עינוי צום יום הכפורים, והטעם שהוא יפה לישראל לפי שהוא העינוי המועט ביותר, שבנוהג שבעולם שאב המייסר את בנו מחזר אחר השבט הקטן שיוכל למצוא כדי שלא יכה את בנו מכה רבה ומנסה להחזירו למוטב בשבט קטן. כך הקב"ה חזר על כל המידות של יסורין ולא מצא טובה בכולם אלא העינוי שיש בו כדי להשיב את האדם מדרכו הרעה, וגם ישמור את נפשו שלא יכלה מן היסורין, כי לא חפץ ה' בעינוי הגופות כלל כי בשובו מרשעו, ועינוי זה מציל אותנו משאר מיני עינויים ויסורים קשים.
וכן אמרו בילקוט שמעוני (חוקת סימן תשסד, והובא באהבת איתן על העין יעקב חגיגה שם) איתא למה ישראל עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה.
וראה לרבינו בחיי (כד הקמח ערך עושר) שכתב שהעשירות מביאה להרבה מידות רעות כגון גאוה ועזות פנים ותאות הניצחון, וגם לידי שקר, כיון שאם יתווכח העשיר עם אדם ושיקר יחזיק בשקרו, ולכן אמרו חז"ל שלא מצא הקב"ה לישראל תקנה אלא עניות, עיי"ש. ויש לבאר דבריו ג"כ על דרך המבואר לעיל, ודו"ק.
ביאור ברכת האורח בברכת המזון שמברכים את בעל הבית "בנכסים שירבו"
ועל פי כל האמור יש לבאר דברי חז"ל (אבות פ"ב מ"ז) מרבה נכסים מרבה דאגה, שמזה משמע שהעושר אינו דבר חיובי לאדם אלא אדרבה מזיק לו, וכמו שנאמר "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת ה, יא). וראה במפרשים שאמרו שם כמה ביאורים, שרש"י והרע"ב כתב שהדאגה היא מהפחד שמא יגזלו ממנו או שיבואו עליו לסטים ויהרגוהו. והמאירי פירש שדואג שמא יגיע לו איזה הפסד בנכסיו, ובמדרש שמואל פירש שדואג כיצד יוכל להרויח יותר ממון. וראה לרבי יעקב חיים בספר זכות אבות שביאר שהממון גורם לו לדאגה בעולם הבא, שרואה שם שאין עמל אלא תורה ורואה ששולחן העוסקים בתורה מלא ושולחנו ריק, והיא תכלית הדאגה, עיי"ש. ועכ"פ לכל הפירושים אין ריבוי הנכסים דבר טוב. (וראה בגמ' גיטין ע. שהעושר רובו קשה ומיעוטו יפה, ובמהרש"א הוריות י. ביאר הטעם שחכמים העשירו מעט ועסקו בתורה כי אם היו מתעשרים עושר רב היה מסיח דעתם ומרבה דאגתם). ומאידך ראינו בכמה מקומות כנ"ל שיש מעלה למי שיש לו ממון. ועל כרחך שיש לחלק בין כשמשתמש ומנצל את ממונו וכוחו לרעה לבין כשמשתמש בו ועושה עמו צדקות ומעשים טובים ושיש לו ישוב הדעת מחמת ממונו לעבודת השם.
ועפ"ז יש לבאר מה שמברכים בברכת המזון בברכת האורח "ובנכסים שירבו", שלכאורה אדרבה לקללה תיחשב לו, שמאחל לבעל הבית שיהיה לו ריבוי דאגות. והרי אדרבה ממה שתקנו חכמים לומר כן יש ללמוד שבאמת יש בזה ברכה, וע"פ האמור יובן שיש הבדל כיצד מנצל הוא את ממונו, והאורח מתכוין בברכתו לבעל הבית שיזכה לריבוי נכסים ויועיל לו על הצד הטוב, וק"ל.
אם יש עדיפות לאדם עשיר על שאר אנשים
ובעניין מה שאמרו בגמרא (עירובין פו.) שרבי עקיבא היה מכבד עשירים, ושכך היה נוהג רבי. ובגמרא (שם) אמרו הטעם משום שהעשירים היו גומלים חסדים, עיי"ש. וכתב המאירי (בית הבחירה, עירובין שם) "ראוי לחכמים ולבני המעלה ליתן לכל אחד מקום לכבדו כפי עניינו, אם מצד חכמה אם מצד עושר, אם מצד איזה מעלה שבו ובלבד לכוונה טובה, וזהו שאמרו רבי מכבד עשירים הוה, וכן רבי עקיבא מכבד עשירים הוה, וסמכו הטעם כדדרש רב מרי", ע"כ. אמנם ראה בליקוטי מהרי"ל (הו"ד בגליון הש"ס שם) שהביא ביאור אחר ששמע ממהר"ם סגל בטעם הדבר שרבי ורבי עקיבא כיבדו עשירים, שמתוך שהם עצמם היו עשירים מופלגים לכך הרגילו את עצמם לכבד עשירים, כדי להתלמד העם שגם הם יכבדום בשביל עושרם ולא בשביל תורתם, שלא רצו להשתמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה, ע"כ. והנה על עושרו של רבי יש ללמוד ממה שאמרו בגמ' (שבת קיג:) שהמחמר של רבי היה עשיר יותר משבור מלכא, ומזה יש ללמוד לעשירותו של רבי עצמו, ועל עשירותו של רבי עקיבא מבואר בגמ' (נדרים נ:), עיי"ש.
וראה בפלא יועץ (ערך חנופה) שכתב "כי יש דברים שאינם חנופה ויש חסרי מדע שחושבים שהם חנופה, כגון המכבד איש עשיר חושבים אותו למחניף, והמתריס נגדם ומזלזל בכבודם הוא מתהלל בהוללותו באומרו שאינו יודע להחניף, ואין בפיהו נכונה, כי ראוי והגון לכבד את העשירים וכו', והטעם מאחר שהמלך חפץ ביקרו והשפיע עליו ממרום שפע ברכה גם אנחנו חייבים בכבודו וכו', ואף אם עשה שלא כהוגן ויצא קצת מן השורה ראוי לחוש קצת על כבודו ואין לזלזל כל כך בכבודו, שכן מצינו בתודוס שהיה מטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים ואמרו לו אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נידוי (פסחים נג.)", ע"כ.
אמנם בהלכה לא מצאנו שיש איזה חיוב לכבד עשירים, כשם שיש חיוב לכבד הורים או חכמים וזקנים. וראה בשו"ע (אור"ח סי' סו סעי' א) בדין להפסיק בין הפרקים לשאול בשלום אדם נכבד, ופירש הפמ"ג (מש"ז אות א) דהיינו לאדם נכבד מפני עושרו, ואי"צ צריך בזה דוקא אדם חכם. וכ"פ במשנ"ב (שם סק"ג) "וכן אם הוא עשיר שראוי לכבד לו מחמת עושרו".
וע"ע בשו"ע (סי' קלה סעי' יג) שבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכפורים. וכתב הרמ"א דהיינו דוקא בשעת הקריאה, אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומיים קודם מותר. וכם אם הוא אדם חשוב מותר בכל עניין, עיי"ש. ובביאור הלכה (שם ד"ה ואם) הביא שגדר אדם חשוב לפירוש הגר"א והמהר"ם פדאווה הוא אדם חשוב בתורה דוקא. אמנם מדברי התשב"ץ קטן מבואר שגם אדם עשיר נקרא אדם חשוב, שהביא ראיה מדברי הירושלמי שאין איסור לקרוא לתורה אדם עשיר ומכובד לפני תלמיד חכם, מפני שע"י אנשים גדולים התורה מתעלה, דהיינו שע"י שאנשים מכובדים נותנים כבוד לתורה התורה נעשית מכבודת יותר, ואף להביא ספר תורה אצלם מותר.
וראה בקיצור שולחן ערוך (גאנצפריד, סי' כט סעי' ג) שיש לכבד מי שהוא עשיר ממך, ותחשוב בהיות כי ה' יתברך נתן לו עושר מסתמא הוא ראוי לכך. (וזה כדברי החיד"א בפתח עינים הנ"ל והפלא יועץ).
עדיפות להעלות שליח ציבור שהוא עני
והנה בדברי המפרשים מצינו מעלה לשליח ציבור שהוא עני ובעל יסורין, ראה בזוהר (וישלח דקס"ה ע"ב) שתפילה של כל בני אדם תפילה, ותפילת העני היא תפילה שעומדת לפני הקב"ה, ושוברת שערים ופתחים ונכנסת להתקבל לפניו, והוא שכתוב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, וכתיב שמוע אשמע צעקתו. וכ"ה בזוהר (יתרו דס"ז ע"א) דמסכן קרוב אל המלך יותר מכולם, עיי"ש. ובספר חסידים (סי' רמח) כתב שאם יש עצירת גשמים וצריכים לגשמים לא יתכן לירד לפני התיבה אלא אדם צעור ולא שמחן ושביתו ריקם ממזונות, ולא מי שיש לו אוצרות פירות וישמח אם תתייקר התבואה והפירות. ועי' באוה"ח (שמות ב, כג) עה"פ ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שכוונת הפסוק על דרך אומרו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי אחת התפילות המתקבלות היא תפילה שמתוך צרה, והוא אומרו ותעל שועתם מן העבודה, פירוש לצד שהיתה מצרת העבודה, ע"כ.
בברכה,
