שאלה: מי שאסף כסף עבור שיפוץ מקוה כדי לסדרו שיהיה נגיש לבעלי מגבלויות, ולאחר שאספו סכום כסף גדול נתברר שלא מתאפשר לבצע את השינויים הנדרשים, כי לא משיגים את האישורים הנדרשים והדבר נמשך כבר זמן רב. האם מותר לתת את הכסף שנאסף למטרת צדקה אחרת?
תשובה: נאמר בתורה (שמות לו, ז) כי תרומת בני ישראל להקמת המשכן הייתה יותר ממה שנצרך לכך, כלשון הכתוב "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". ויש לשאול, מה עשו משה ושאר העוסקים במלאכה במה שנשתייר מהתרומות למשכן. לדעת הרמב"ן (שם לו, ג) היה זה סכום קטן ששימש את בדק הבית, וז"ל "ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר וכו' מה עשו בו. אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות", עכ"ל.
אולם במדרש (מדרש הגדול שמות לו, ז. ועי' תנחומא פקודי אות ב) אנו מוצאים שהמותר שימש למטרות אחרות הדומות להקמת המשכן, וז"ל שם "אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עשינו מלאכת המשכן, מה נעשה ביותר. אמר לו לך ועשה לו מדרש למשכן. היינו דכתיב ומשה יקח את האהל, זה בית מדרשו של משה".
ויש לדון כיצד יש לנהוג עם עודף תרומות, שלפעמים גבאי צדקה או אדם פרטי מוצא את עצמו במצב שנגבו כספים עבור מטרה מסוימת, ולאחר זמן אין בהם כבר צורך לאותה המטרה. האם הכסף צריך להינתן לאותו גורם, גם בהיעדר המטרה, או האם יש להשיב את התרומות לתורמים, או שמא ניתן להעביר את התרומה לצרכים אחרים.
דין תרומה שניתנה בטעות
ותחילה נבאר כיצד הדין באופן שגבו כספים בטעות, וכגון גבאי צדקה שהאמין שראובן הינו עני, וגבה צדקה עבורו, ולבסוף נתגלה לו שראובן הינו עשיר ואינו זקוק לתרומות. מה צריך הגבאי לעשות עם הכסף שנגבה.
בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ה) מובאת מחלוקת אם אספו כסף לצורך קבורת המת, ושוב נודע שיש בעיזבון המת מספיק כסף בשביל לכסות את כל צרכי הקבורה. רבי ירמיה רצה להשוות את זה לדין מותר המת שהוא ליורשיו (ולקמן יבואר ד"ז). אמנם רבי אידי מחלק בין מותר צדקה לנתינה בטעות, וסובר שאם ניתנה התרומה בטעות, על הגבאי להחזירה לתורם.
הרא"ש (שו"ת כלל לב סי' ו) פסק כרב אידי, וכן הביא באור זרוע (הלכות צדקה סי' ו) בשם רבנו חיים כהן. וכ"כ הרע"ב (שקלים שם, ד"ה בונים) שהלכה כרב אידי. וראה בביאור הגר"א (יו"ד סי' רנג ס"ק יד) שכתב שגם דעת השו"ע שהלכה כרבי אידי. וראה בקרבן העדה (שם) שלדעת רבי אידי יש להחזיר לתורמים אם אפשר, ואם אי אפשר אז מניחין המעות לצורך מתים אחרים. אך כל זה הוא במקום שאדם רימה את התורם, וכך הוציא ממנו תרומה למטרה שאינה קיימת. במקרה כזה רשאי התורם לתבוע את המקבל לבית הדין, ולכפות עליו להחזיר את כספו.
אספו כסף יותר ממה שהיו צריכים, מה יעשו עם הכסף הנותר
אמנם כאשר המטרה שעבורה נאסף הכסף היא אמיתית ונכונה, ולא היתה גניבת דעת לתורם, אלא שרבים נרתמו לתרום ולסייע עד שלאחר שהשתמשו בכסף לצורך המטרה שעבורה נתרם הכסף, נשאר עוד כסף, יש לדון כיצד ינהגו עתה בזה הכסף. ונידון זה הוא משנה מפורשת (שקלים פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו, ע"כ. ומבואר במשנה שכל כסף שנתרם למען אדם מסוים הרי הוא שייך לו, וזכה בו כולו, כולל בכסף שנותר. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' רנג סעי' ג). ובחכמת אדם (שער משפטי צדק, הל' צדקה כלל קמח סי' טו) ביאר הסברא בזה שכאשר נגבה כסף עבור גורם מסוימת, כגון שנעשה מגבית עבור פדיון שבויים, מיד עם הגבייה זוכה אותו הגורם בכסף. ועל כן גם הכסף שנותר, אף שלא ישתמשו בו לצורך אותה המטרה, שייך גם הוא לאותו אחד שנאסף בעבורו. וגדולה מזו מצינו בשו"ת מהרי"ק (סי' ה) שכתב "אומדנא דדעתא הוא שהמתנדבים לצורך עניים ידועים שדעתם כן הוא, שיזכו במותר, דלהם משפט הבכורה לזכות באותו מותר יותר מעניים אחרים, כיון שבעבורם הייתה הנדבה הזאת". והיינו שכוונת התורמים הייתה לנדב גם את המותר לאותו אדם, משום שגם לאחר שנחלץ מן המצוקה שלמענה נערכה ההתרמה, יש להניח שהוא עדיין זקוק לעזרת הציבור לצרכים אחרים בעקבות הצרה שניחתה עליו.
ולכאורה תהיה נפק"מ בין דברי המהרי"ק לסברת החכ"א באופן שאספו כספים לפדיונו של שבוי עשיר, שלא חסר לו ממון עבור הוצאות השוטפות בהוצאותיו והוצאות אנשי ביתו, שלסברת המהרי"ק לא נאמר בו הדין של מותר עני לאותו עני. אבל לסברת החכ"א גם בזה יהיה הכסף שייך לו, ודו"ק.
אספו כסף עבור מטרה מסויימת, ובינתיים כבר אינה קיימת
ומעתה הבוא נבוא לנידון דידן, ונבאר איך הדין במקום שמטרה שעבורה נאספו כספי הצדקה מתבטלת בשל שינוי נסיבות. ולדוגמא, כיצד יש לנהוג בכספים שנגבו עבור פדיון שבויים, כאשר השבוי נפטר בינתיים בשבי בטרם שניסו לפדותו. וכן יש לדון במקום שנגבו כספים לצורך עזרה לחולה בטיפול רפואי דחוף, ובינתיים המטופל הבריא ולא הוצרך לאותו טיפול, או שנפטר טרם שהתחילו לטפל בו. כיצד יש לנהוג בכספים אלו.
ומצינו שנחלקו בזה רבותינו הראשונים. בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' נה) נשאל בעניין כספי תרומות שגויסו לפדיון שבוי מסוים, אלא שמת השבוי קודם שנפדה, אם יורשיו זכאים לרשת את כספי התרומות שנתרמו עבורו. ופסק הרשב"א שהדבר ברור שהכסף שייך ליורשים, ומציין מקור לדבריו מדברי המשנה בשקלים הנ"ל ששנינו מותר שבוי לאותו שבוי, ומותר המת ליורשיו, והטעם לפי שמשעת גוביינא זכו לו הגבאין, שעם הגבייה הגבאי כבר זכה עבור השבוי, הרי שיורשו של השבוי יורש את הכסף אחר מיתתו, כשם שיורש את שאר נכסיו. ומסיים הרשב"א שם “ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא, משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאים, אלא שדברים פשוטים הם בעיני שיינתנו ליורשים”, ע"כ.
אולם בשו"ת הרא"ש (כלל לב סי' ו) נשאל אודות אישה שנשבית בין הגויים, ואמה הלכה אל הקהילות וקבלה שש מאות זהובים לצורך פדיונה, והרי הם מונחים ביד נאמן, ועתה נשמע באמת כי נתחלפה השבויה, ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים, ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים, שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן, והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים, שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים, ע"כ. כלומר, שנגבו כספים לצורך פדיון שבויה, אך לבסוף התברר שאין אפשרות כלל לפדותה, שכן היא עזבה את דתה ונישאת לאחד משביה. והשואל שם רצה לדמות דין הנ"ל למשנה בשקלים, וטען שהכסף שייך לאותה בת, ועל זה כתב הרא"ש וז"ל "על אודות השבויה אשר כתבת, שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה, ודמית אותו למותר שבוי לשבוי, אינו נראה בעיני, דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי היינו היכא שנעשית המצווה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנידון זה, שנטמעה בין הכותים ונישאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות, כיוון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו", עכ"ל. ומבואר שהרא"ש אינו מסכים לדמות נידון זה לדין המשנה, כי יש לחלק בין כסף תרומה שנשתמשו בו למטרה שנאסף עבורה, אלא שנותר ממנו עודף, לבין כסף שלא נשתמשו בו כלל. ולדעתו במקרה שהתרומה כלל לא שימשה את המטרה שלשמה נגבית הרי שיש לאמוד את דעתם של התורמים שלא היו תורמים כלל באופן זה, ונחשב הדבר לתרומה בטעות. והרא"ש שם מביא לכך דוגמה של תורמים שתרמו למטרת קבורת אדם שעמד למות, כשלפתע אותו אדם החלים, שבכה"ג פוסק הרא"ש שיש להחזיר את הכסף לתורמים ככל שאפשר הדבר.
וכיו"ב מצינו שנחלקו עוד הראשונים במקרה שאדם הקדיש כסף לנישואין של יתומה, אך היא נפטרה לפני נישואיה. באור זרוע (הל' צדקה סי' ז) ובמרדכי (כתובות סי' קעו) הביאו שנחלקו בזה הראבי"ה ורבינו חיים כהן, לדעת הראבי"ה יש להשוות בין דין זה לדין של מותר שבויים, וגם כאן הכסף שייך ליורשי היתומה. אמנם לדעת רבנו חיים כהן והאור זרוע אין לדמות בין המקרים, כיון שיש אומדנא שעל דעת כן לא הקדיש התורם את הכסף. ולכאורה הראבי"ה סובר כהרשב"א הנ"ל, ורבינו חיים כהן והאו"ז סוברים כהרא"ש.
האור זרוע מוכיח סברתו מדברי הגמרא (כתובות נד:) בדין בעל שכתב תוספת כתובה לארוסתו, ולבסוף נפטר הבעל לפני הנישואין. שנפסק בגמרא שלא זכתה הארוסה בתוספת כתובה, שכן על דעת כן לא כתב לה תוספת. וכמו כן בניד"ד יש לומר שעל דעת כן לא תרמו התורמים את כספם, ויש להשיבו להם.
מרן בשו"ע (יו"ד סי' רנג סעי' ו, חו"מ סי' רנג סעי' טז) פסק כדעת רבינו חיים הכהן והאור זרוע, עיי"ש. ועפ"ז פסקו האחרונים שאם התעשר עני שגבו כספים עבורו טרם שהועברו לו הכספים, שיש להשיב את הכסף לתורמים, וכ"כ בקצות החושן (סי' רז ס"ט), ובשו”ת חתם סופר (יו"ד סי' רלז). אולם עי' בקצוה"ח שם שבמקום שהעני מת ויש לו יורשים שאף הם עניים, שמא נכון להעביר את הכסף ליורשים, כיון שהתורמים התכוונו אף לתועלתם. (ואם הכסף הועבר כבר למטרתו, כגון שהעני קיבל כבר את הכסף, ולאחר מכן העשיר, כתב בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קמז שבודאי יכול לנחזיק בכסף שנגבה, עיי"ש)
וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ג (סי' קע) שפסק כן גם באופן שהעני שעבורו גבו את הכסף מסרב לקבל את הכסף, שיש להחזירו לתורמים.
שינוי כספי צדקה למטרה אחרת
בשו"ע (שם) סיים "אם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם". וראה בביאור הגר"א שציין מקור לדברי השו"ע, וע"ע בפירוש המשניות להרמב"ם (שקלים שם). ואמנם בפוסקים דנו בהלכה זו כיצד ניתן ליתן את הכספים למטרה אחרת היפך דעת התורמים, ובאמת שהרמ"א (יו"ד סי' רנו סעי' ד) כתב שאם נתרמו כספים לצורך מסוים, אין לשנותו לצורך אחר, וכתב שאם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. וראה בש"ך (שם סק"ז) שאין לשנות תרומות שנתרמו למגבית מסויימת, ומה שההלכה מתירה שינוי יעד זה אך ורק בתרומה כללית שניתנה לקופת הגבאים. וכ"כ בחכמת אדם (הנ"ל) שמ"ש השו"ע שהרשות ביד הפרנסים לשנות זה דווקא כשגבו סתם, אבל כשגבו לעניים ידועים, אין ביד הפרנסים לשנות.
ואמנם בשו"ת אחיעזר ח"ב (סי' כג) כתב שאם אין לגבאים שיקול דעת בחלוקת כספי התרומות, אזי ברור שהתורמים התכוונו אך ורק למטרות המסוימות שעבורן נתרמו הכספים, ואין היתר לשנות. אולם במקום שיש שיקול דעת רחב לגבאים לחלק את הכספים, אזי יש להניח שהתורמים תרמו על דעת הגבאים, ובאופן זה מותר לשנות את ייעודם של הכספים (וכמו בנידונו שם).
בסיכום: אדם שאסף כסף למטרת מצוה, וכגון שיפוץ מקוה וכדו', ולאחר זמן נוכח לראות שאין הדבר מסתייע לבצע השיפוץ, רשאי הוא ליתן את הכסף שאסף לשם כך למטרת צדקה אחרת. אולם אם גם התרים אחרים לשם כך, צריך הוא להחזיר להם את כספם או שיבקש את רשותם ליתן את הכסף למטרת צדקה אחרת.
