שאלה: לאחרונה נפוץ שמתקינים בבתי כנסיות מסכים גדולים שבהם תוכנה שמודיעה זמני תפילות, זמני שקיעה וזריחה, וכן תאריכי פטירה קרובים ושאר הודעות, ומידי פעם המסך מתחלף ומראה הודעה אחרת. אם מותר להתקין מסך כזה בתוך אולם בית הכנסת שבו מתפללים, ואם מותר לכוין מסך זה מערב שבת כדי שיראה הודעות בשבת?
תשובה: יש לדון בזה מכמה טעמים: א. היסח דעת למתפללים בבית הכנסת. ב. לכוין מערב שבת מלאכה שתיעשה בשבת. ג. זילותא דשבת. ד. זלזול בקדושת בית הכנסת.
א. קביעת תמונות וציורים בכותל בית הכנסת
באור זרוע (מסכת עבודה זרה סי' רג) כתב מעשה בקולוניא שציירו צורת אריות בחלונות של בית הכנסת, והורה רבינו אליקים להסירן, שהרי נאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכו', ואין לומר הואיל ומצאנו שהיו כרובים בבית המקדש, אף בבית הכנסת נתיר לעשות כן, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב לאסור לעשות כן, וכמו שדרשו חז"ל (מכילתא פ' יתרו) עה"פ ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות כרובים בבית המקדש, הרי אני עושה כן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תלמוד לומר לא תעשו לכם. ואפילו בבית המקדש שנצטוו לעשות כרובים, אם הוסיף ועשה במקום שנים ארבעה כרובים, הרי הם כאלהי זהב. ועוד, שהרי כשמתפלל ושוחה בברכותיו כנגד הצורות האלה, נראה כמי ששוחה לצורות, ואיכא משום חשדא, וכמו שאמרו (עבודה זרה יב.) במי שנתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה. ואפילו כשהצורות לצדדים של בית הכנסת יש לאסור, שהרי אמרו (בבא בתרא כה:) הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין (וכ"ה בשו"ע אור"ח סי' צד סעי' ב). ולכן אסור לקיים צורות אלו בבית הכנסת. וכתב על זה האור זרוע "וזכורני שבימי חרפי ראיתי שהיו מציירים בבית הכנסת עופות ואילנות, ודנתי שאסור לעשות כן, שהרי שנינו באבות (פ"ג מ"ז) המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה כמתחייב בנפשו, הרי שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק, וכל שכן בתפלה שצריכה כוונה ביותר, שאינו יכול לכוין כשמסתכל בעופות ואילנות המצויירים בכותל בית הכנסת", עכ"ד. אולם המרדכי (עבודה זרה פרק ג סי' תתמ) הביא בקצרה דברי רבינו אליקים, וכתב שרבינו אפרים השיב להתיר בזה, ודחה ראיות רבינו אליקים, ע"כ. וכן מרן הב"י (יו"ד סי' קמא) דחה ראיות רבינו אליקים במה שאוסר בכל הצורות, וכתב הב"י שאין לאסור אלא צורת אדם בולטת, מה שאין כן אריות ועופות שאין לאסור.
אולם בשו"ת אבקת רוכל (סי' סג) נשאל מרן הבית יוסף אודות מי שחשב לתת על ההיכל של ארון הקודש אבן שמצוייר בה צורת אריה, והזכיר תשובת רבי אליהו קפסאלי שהעלה לאסור, ומרן השיב, שבאמת ראוי לכל מי שנגע ה' בלבו למחות בתוקף על זה, וכמו שכתב רבינו אליקים, ועשה מעשה רב להסיר צורות אריות שבחלונות בית הכנסת, ואף רבינו אפרים שהתיר, נראה שזהו רק בדיעבד, אבל לכתחלה לצור צורות אלו בבית הכנסת מודה לאסור, שמתוך שמסתכלים באותן צורות בשעת תפלה, אין מכוונים את לבם לאביהם שבשמים. ועוד שלא התיר רבינו אפרים אלא בצדדי בית הכנסת, אבל אם היתה הצורה בכותל שהקהל מתפלל כנגדו, גם הוא יודה לאסור, מפני החשד, שרואים שהקהל משתחוה כלפי הצורה. ועוד שבצורת אריה יתכן שגם רבינו אפרים יודה לאסור, עכ"ד.
אלא שבשו"ע (אור"ח סי' צ סעי' כג) כתב שאין נכון להתפלל כנגד בגדים המצויירים, כיון שהדבר מונע ממנו לכוין כראוי בתפילתו.[1] ומשמע שאינו אסור לגמרי, אלא רק אינו נכון לעשות כן. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ט (אור"ח סי' קח אות מח) שכתב לאסור להתפלל כנגד פרוכת מצויירת, ושם דחה דברי האור"ל שהתיר משום שרגיל בה ולא תתבטל כוונתו, עיי"ש.
ומצינו בדברי הפוסקים שכתבו לדון אם בכל מקום בבית הכנסת אסור לצייר צורות, שבמשנ"ב (ס"ק עא) כתב שלמעלה מקומת איש מותר לצייר בכותל ציורים, וכתב בערוה"ש (אות כח) דהיינו מעל ג' אמות. וכ"פ בילקוט יוסף (סי' קנ אות יג) בשם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהיקל אם ציירו בכותל מעל לגובה קומת אדם. אמנם ראה בספר אורחות רבינו ח"א (עמ' נז אות קפח) שהסטייפלער זצ"ל הקפיד בזה אפילו בתמונות שתלויות למעלה מגובה אדם.
ויש שכתבו להימנע מלצייר בבית הכנסת אפילו ציורים המותרים, כגון מעל גובה איש, או ציורים פשוטים שאינם מסיחים דעת, משום שלא יהיה נראה כמשתחווה להם, וכמ"ש הט"ז (יו"ד סי' קמא ס"ק יד). וכן אין לתלות תמונות של חכמים וצדיקים בבית הכנסת, וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט (סי' ח). וגדולה מזו כתב בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז (סי' טז) שלכתחילה אין לצייר פסוקים עם שמות קודש ע"ג קירות ביהכנ"ס.
ב. לכוין מלאכה מער"ש שתיעשה בשבת מאליה
בגמ' (שבת יח.) ת"ר פותקין מים לגינה ער"ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו, ומניחין גפרית תחת הכלים עם חשיכה ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית על גבי מכה עם חשיכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו. אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. ושאלו בגמ' מדוע אסור ליתן חטים לרחיים מער"ש, ובמה שונה ד"ז משאר דברים שמתחיל המלאכה מער"ש, רבה תירץ מפני שמשמעת קול, ורב יוסף אמר משום שביתת כלים. ואמרו בגמ' שלשיטת בית הלל שאין איסור שביתת כלים בשבת, יהא מותר אליבא דרב יוסף ליתן חטים בריחיים מער"ש, ע"כ. ונחלקו הראשונים לעניין הלכה, שלדעת התוספות והרא"ש ורבינו חננאל הלכה כרבה, ויש לאסור טחינת ריחיים מער"ש. אמנם הרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל, ומשמע שסובר שכתירוץ רב יוסף, וא"כ לדידן הטחינה מותרת, ומה שלא כתב בפירוש שמותר, משום שבגמ' לא הוזכר בפירוש שרב יוסף מתיר אלא שלב"ה אין שביתת כלים, ואין דרך הרמב"ם לכתוב דבר שאינו כתוב בגמ' במפורש. ומרן הב"י הכריע בדעת הרי"ף שמתיר, וכתב שכיון שהרמב"ם והרי"ף ורבינו תם מתירים, ומדובר כאן באיסור דרבנן, נקטינן לקולא, חוץ ממקום שנהגו בו איסור שאין להתיר שם, וכ"פ בשו"ע (אור"ח סי' רנב סי' ה). אך הרמ"א הביא דברי התוספות והרא"ש שחששו להשמעת קול בשבת וכתב שכך נוהגים, ובמקום הפסד יש להתיר. ובחזו"ע (שבת ח"א עמ' קמו) התיר להפעיל מכונת כביסה מער"ש שתמשיך לעבוד בשבת, ושבמקום צורך גם האשכנזים יכולים להקל, עיי"ש. ולכאורה לפ"ז פשוט שיש להתיר בניד"ד מצד שמכוין את המסך שיעבוד ויחליף הודעות בשבת, כי עושה הכל מערב שבת.
אמנם ראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב (סי' ו) שנשאל אם מותר להכין לשבת תבשילין באופן שישים את הקדרה עם המאכלים הבלתי מבושלים על כירה חשמלית, ויתקין מערב שבת שעון חשמלי שיפתח את החשמל בהתחלת הבישול ויסגור בסוף הבישול, והכל נעשה מעצמו בשבת. ובתחילה כתב שלכאורה פשוט הדבר להיתרא, מכיון שאינו עושה שום מלאכה ושום פעולה בשבת, וכמו שסוברים בית הלל (שבת יח.) שמותר להתחיל במלאכה מער"ש והיא הולכת ונגמרת מאליה בשבת. ועוד הביא ראיה להיתר מדברי שו"ת הלכות קטנות ח"א (סי' קפט) שדן אם חל יוה"כ בער"ש (יתכן רק כשהיו מקדשים ע"פ הראיה), ורוצים לבשל עז לשבת, אם יכולים לשים חבל ארוך כשיעור יום שלם, שראשו אחד דלוק וראשו השני כרוך על העצים ויתנו הבשר בדוד, ואש לא ישימו, וכשיגיע הלילה יבעירו העצים, והאש תבוא מאליו בשבת על אותו מקום, והתיר בזה ההלכות קטנות, ע"כ. אלא שכתב הציץ אליעזר שיש לשדות נרגא בכל הראיות הנ"ל. ע"פ מה שמצינו שיש דברים שאע"פ שמעשה פעולתו מעיש בכל זאת גזרו חכמים ע"ז איסור משום שמא יבוא לידי עשיית מלאכה בשבת, וכמו שמצינו בגמ' (שבת מז:) שאסור ליתן מים מערב שבת לכלי שתחת הנר, מפני שהוא מכבה, ומפרש רב אשי הטעם מפני שמקרב את כיבויו. ופירש"י שזה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה. ובתוס' (שם) הקשו מאי שנא נתינת מים מער"ש תחת הנר משריית דיו וסממנים ופריסת מצודה שמותר (שבת יח.), ותירצו ששם ליכא למיחש שמא יעשה בשבת כן, דהא אב מלאכה הן, אבל הכא איכא למיחש, משום דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבוא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ונמצא מכבה בידים. או משום שכאן חוששים שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות, ע"כ. וכן נפסק ברמב"ם (פ"ה מהל' שבת הי"ג), ובשו"ע (אור"ח סי' רסה סעי' ד).
ולפי"ז י"ל גם בנידון הכנת התבשיל באופן הנ"ל, שאע"פ שעצם ההדלקה והכיבוי נעשים בשבת ע"י כיוון השעון, ולא שייך למיגזר שמא יבוא להדליק ולכבות החשמל בשבת, כי ההדלקה והכיבוי הן אב מלאכה ולא יבואו לטעות בכך. ואף אין לחשוש שיבואו לכוין השעון בשבת, לפי שיש בזה מעשה רב ומוקצים הם. אבל לענין שימת הקדרה כדי שיתבשל התבשיל, שפיר יש לגזור לשמא יבואו להשים הקדרה גם בשבת קודם הגעת זמן ההדלקה, מפני שלא נראה כ"כ לאיסור, וידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך, וגם לפעמים יכול לקרות שישימנה קרוב לזמן ההדלקה, ועם שימת הקדירה יידלק באותו רגע ויבוא לידי חיוב חטאת. וממילא ירדה הראיה גם מדברי שו"ת הלכות קטנות, כיון ששם מיירי שהאש כבר בעין, ואין חשש שיבואו לטעות ולשים בשבת, משא"כ בנידוננו שאין עוד שום אש כלל, ע"כ.
ובתשובה אחרת (ציץ אליעזר ח"ז סי' טז) הביא עדות הרב מתא דירושלים על חכמי פרנקפורט בתקופת החתם סופר שעמדו ללמוד תורה בליל שבת, ורצו לשתות קפה, וחידשו להם דבר חכמה והעריכו להם מע"ש עצים דקים זה על זה והעמידו עליהם קדירה של קפה קר ושמו תחת העצים הדקים האלו איזה כלי ושמוה תחת העצים והדליקו אותו בקצה האחרון שלה והכלי היתה מהבהבת עד ב' שלישי הלילה, ואז נגעה אל חוט גפרית ונדלק והודלקה העצים ונתחמם הקפה. ואע"ג דאם עושים כן בשבת חייב, מ"מ לא חשו, משום דקיי"ל כבית הלל, ע"כ. הרי שלא חששו בכך שמא יבוא לעשות כן בשבת, וכדין נתינת מים תחת הנר. אלא שכתב בצי"א לדחות שיתכן ושם מיירי שעשו כן באופן שלא שייך שיבוא לחתות בשבת, וגם ששם מיירי שהיו שם רבים, ובמקום רבים לא גוזרים שמא יבוא לעשות איסור, כיון שמדכרי אהדדי, וכמ"ש בדין טלטול בגד רטוב,[2] ולמסקנה העלה הציץ אליעזר לאסור לבשל באופן הנ"ל, עיי"ש.
גם בשו"ת אגרות משה (אור"ח ח"ד סי' ס) נשאל אם מותר לכוין שעון שיידלק בשבת ויבשל תבשיל שמונח כבר מערב שבת, וכתב שפשוט שיש לאסור דבר זה, כיון שבאופן זה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת, ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה (עי' ברמב"ם פ"ו מהל' שבת ה"א הטעם שאסרו אמירה לגוי שמא יבוא לעשות מלאכה), וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל. ואין זה דומה למה שמותר להעמיד קדרה ע"ג האש אפילו רגע אחת קודם השבת שיתבשל בשבת ולא אסרו רבנן כשאין חשש חיתוי בשבת, דשאני מלאכת בישול דכל מלאכה דעושה האדם במלאכת בישול הוא העמדת הקדרה ע"ג האש, דבעצם הבישול אינו עושה האדם, ולכן בהעמדתו הקדרה ע"ג האש בער"ש הוא כגמר האדם כל מעשיו במלאכה זו דבישול ולא שייך לאסור על מה שעושה שוב האש, אבל היכא שעדיין לא שייך להחשיב כנעשה המלאכה מער"ש, כמו זה שהעמיד בער"ש את המורה שעות שיותחל המלאכה דוקא בשעה פלונית בשבת, הרי לא נעשה בהמלאכה עדיין כלום מבער"ש, ואין להתיר מצד זה.
וכתב עוד שיש טעם גדול לאסור מטעם אחר שהוא זילותא דשבת, ואף שלא אסרו דבר זה ביחוד, דכל ענין זילותא הוא האיסור. ובדברים שעשייתן הוא זילותא לשבת, הרי הוא עובר על מצות כבוד שבת, ולכן אף אם נאמר שאינו בכלל הגזירות של חכמים, אבל גם בלא צורך הוא עובר במעשה על חיוב כבוד השבת, וזה שהוא זילותא הוא דבר שמובן לכל, ולכן מסתבר שאסור להעמיד בער"ש ע"י מורה שעות שידליק החשמל ויעשה למחר מלאכה, ואף שנהגו כבר לכוין שעון קודם השבת שידליק האור ויכבה, מ"מ די לנו במה שכבר נהגו, ואין להוסיף היתרים בדברים אחרים שלא נהגו, ע"כ. ובתשובה אחרת כתב (אור"ח ח"ה סי' כד אות ה) שאין להקל אף אם הוזמן לשבות אצל אחד שמיקל בזה, כי ודאי שאין להתיר זה. ורק בהדלקת וכיבוי הנרות דחשמל שנהגו העם להתיר אין למחות, ואולי גם מותר לכתחילה. ואין למילף מזה לשאר דברים, אף שלא ידוע טעם לחלק, עכ"ד.
ובשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' נז) נשאל ג"כ אם מותר להעריך השעון מער"ש לשעה מיוחדת בשבת והעמדת התבשיל יהיה קודם הבערת הכירה, או מערב שבת, כדי שעי"ז יוכל לאכול חמין בשבת. והעלה לאסור בכל גוונא אפילו אם יעמיד מער"ש, ומטעמא דיש לחוש דאם נתיר מער"ש יעשה כן גם בשבת, ויצא מזה כמה מכשולים. וסיים שם "ואף ששמעתי שיש כמה שמקילין לעצמן, לא חדרו לעומק הענין, וידי אל תהי בזה", ע"כ.
אמנם הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל (בתשובה שהובאה בציץ אליעזר ח"ב סי' ז) כתב להשיג על מה שכתב לאסור שם, מטעם שאין לנו להוסיף ולגזור גזירות במקומות שלא גזרו חז"ל. (וראה במה שהשיב לו הצי"א שם בסי' ח).
גם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' לד), השיב ע"ד הציץ אליעזר שכתב לאסור משום דחיישינן שמא יגיס בקדרה, וכתב שאין מקום לגזור איסור בזה, שכן מצינו שאין חוששים להגסה אם הכירה גרופה או קטומה ומותר להשהות עליה תבשיל שאינו מבושל, ולא חששו להגסה. ואין הבדל בין כירה לבין תנור חשמלי הנדלק מאליו בשבת. וכן פסק מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"י (אור"ח סי' כו) להתיר להניח בשבת על הפלטה כשהיא כבויה תבשיל נוזלי מבושל (ואף שהשו"ע מחמיר לאסור לחמם בשבת תבשיל נוזלי, כסוברים שהוא איסור דאורייתא. מ"מ כאשר האיסור דרבנן, הוי ספיקא דרבנן לקולא), עיי"ש בדבריו. ויש ללמוד מדבריו שם בקל וחומר שיורה היתר להניח תבשיל שאינו מבושל בערב שבת, וק"ל. וכ"פ באור לציון ח"ב (פרק ל סעי' יח) שמותר להניח בערב שבת על הפלאטה תבשיל שיתבשל אח"כ כשהפלטה תידלק בשבת.
וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (אור"ח סי' יז) שהביא דברי הגמ' והשו"ע בדין נתינת מים בכלי שתחת הנר מערב שבת, ומן הטעמים שכתבו התוס' הנ"ל, והקשה לפ"ז כיצד מקילים לכוין שעון מערב שבת שידליק ויכבה את האור בבית, ואמאי אין לחוש שמא יבוא לכבות בעצמו, וכתב (אות יג) שכיוון השעון מער"ש קיל טפי, שאינו אלא גרמא בכיבוי ואין כאן חשש לאיסור תורה כלל, ולא דמי לנתינת מים תחת הנר שחוששים שיכבה הניצוצות בעת הגבהת הכלי, שהוא איסור תורה. ואף שיש כיבוי שאינו צריך לגחלת וחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ י"ל שגזרו והחמירו בכל הכיבויים, כיון שישנו כיבוי שאסור מה"ת, עכ"ד.
ולכאורה ניד"ד תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל, שלדעת האוסרים יש לחוש שמא יבוא לעשות מלאכה האסורה כשהמסך פועל, ולדברי המתירים שם גם בניד"ד אין לאסור, ובפרט שאינו נוגע לאיסור תורה כלל, ודו"ק.
ובספר פסקי תשובות (סי' תרלח, הערה 33) כתב על אלו שמניחים בסוכה מחשב המראה על המסך הלכות סוכה וכיוצ"ב ע"י שהכיתוב על המסך מתחלף כסדר, שיש לאסור בשבת ויו"ט משום זילותא דשבתא, ע"כ.
ג. זילותא דשבת
אלא שיש לדון בניד"ד מהטעם שכתב האגרות משה הנ"ל שיש בזה משום זילותא דשבת, שהרי אף בדברים שמותרים מן הדין אמרינן כן. ומדברי האגרות משה משמע שהגדר בזה הוא שאין להתיר דברים שלא רגילים בהם, אע"פ שהם מותרים מן הדין, כיעו"ש. ובפשטות יש לומר שבכל דבר שאינו הכרחי שייך בו משום זילותא דשבת, וכמו שפסק בשו"ת יביע אומר ח"א (אור"ח סי' יט) לאסור שימוש ברמקול בשבת אע"פ שהוא ערוך מערב שבת, ועיקר טעמו משום דהוי זילותא דשבת, ובכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אפשר להתירם בפניהם. וכ"פ בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' רלט). וכן בנידון נסיעה באופנים בשבת, כתב בלוית חן (סי' קז) שעיקר הטעם לאסור הוא משום זילותא דשבת, עיי"ש. וכ"כ בהליכות עולם ח"ד (עמ' רמא) ובחזו"ע (שבת ח"ד עמ' מ). ומ"מ נראה שבדבר שהורגלו בו כבר המון העם, לא שייך עוד לאוסרו משום זילותא דשבת, ומינה לניד"ד, וק"ל. ועוד יש לומר בזה שאין להוסיף על גזירות חז"ל, וכנ"ל.[3]
ומן האמור לעיל יש לדון אודות מכשיר הנקרא "אופה לחם", והוא מכשיר שנותנים בו את החומרים להכנת הלחם, ובהפעלת המכשיר נעשה ערבוב החומרים ולישת הבצק ואפיית הלחם באופן אוטומטי, האם מותר ליתן את החומרים במכשיר הנ"ל סמוך לכניסת השבת ולהפעילו כדי שיכין את הלחם במהלך השבת, ולאכול את הלחם בשבת. ולכאורה אין בזה חשש שמא יחתה, כיון שאי אפשר לשנות את תוכנית האפיה לאחר התחלת התהליך. ויש לדון בזה עוד משום מוקצה, כיון שבבין השמשות בערב שבת לא היו החומרים ראויים לאכילה, ומגו דאתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ואפילו שידוע שעתידים להיות ראויים במהלך השבת לאכילה. אולם נידון זה דמי לכאורה לדין גומרו בידי אדם, שאמרו בגמ' (ביצה כז.) שבכה"ג לא אמרינן מגו דאתקצאי, עיי"ש. אלא שמתחילה חשבתי לומר שכאן לא חשיב גמרו בידי אדם, כיון שכאן לא התחיל במעשה האפיה כלל מער"ש, וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות ח"ו (סי' סה) דלא חשיב גמרו בידי אדם אלא כשתיקון הדבר נעשה בידים ממש ולא כשנעשה ממילא, ודו"ק.
וכן ראיתי בשו"ת דברי דוד ח"ד (טהרני, אור"ח סי' כא) שדן אודות מכשיר האופה לחם, וכתב (אות ד) שאין זה חשיב כגמרו בידי אדם, כיון שהב"י (אור"ח סי' שכה) נקיט שקמח וחטים חשיבי כגרוגרות וצמוקים דדחייה בידים, ולא אמרינן בהו גמרו בידי אדם, ועוד שכתב מהרש"ל (יש"ש חולין פ"א סי' לב) דלא אמרינן גמרו בידי אדם אלא היכא שהתחיל המלאכה מבעוד יום ובבין השמשות לא נגמרה, אבל כשלא התחיל מבעוד יום לא הוה גמרו בידי אדם. ועוד שבנידון מכשיר האופה הרי שמכוין את המכשיר שיאפה את הלחם בליל שבת, ובבין השמשות רצונו שישאר קמח כמות שהוא ורק בלילה רצונו שתתחיל הלישה והאפיה כדי שיהיה הלחם חם וטרי, וכיון שבביה"ש היה מוקצה הוקצה לכל השבת. וכיוון המכשיר שיפעל בשבת לא חשיב כתחילת מעשה, כמו בהנחת הקדרה ע"ג הכירה, כיון שכאן לא התחיל במעשה בגוף העיסה או הקמח. וע"כ העלה שאסור להשתמש במכשיר זה בשבת, טעם מוקצה, עיי"ש.
אולם יש להעיר מדברי הב"י (אור"ח סי' שי) שהביא דברי הכל בו בדין תמרים שנתן עליהם מים בערב שבת, אע"פ שבודאי אינם ראויים בביה"ש לא התמרים ולא המים, כיון שעדיין לא קלטו המים את טעם התמרים שיהיו ראויים לשתיה, וגם התמרים עדיין אינם ראויים, אעפ"כ כיון שלא הסיח דעתו מהם ובידו להשהותם עד למחר שיקלטו טעם התמרים, אין תורת מוקצה עליהם ומותרים. והעיר עליו הב"י שבכה"ג לא חשיב גמרו בידי אדם כיון שבביה"ש לא היה יכול לגמרם. ומ"מ כתב הב"י שיש להקל בלא"ה כיון שלא חשיב מוקצה כל שלא דחיה בידים, עיי"ש. ובניד"ד נמי מה שמכוין את המכשיר מער"ש, ולאחר מכן בשבת האפיה נעשית מאליה, בודאי דלא חשיב דחייה בידים, ודו"ק. וכ"כ רבינו הגר"ע יוסף זצ"ל (חזון עובדיה שבת ח"ג עמ' פז) לדחות דברי המשנה הלכות הנ"ל, עפ"ד הב"י הנ"ל, ועפ"ז התיר שם כביסה שהיתה רטובה בער"ש ונתייבשה במהלך השבת שמותר לטלטלה, כיון שיודע שעד מחר יתייבש הבגד מרטיבותו, ודלא כמ"ש במשנ"ב (סי' שח ס"ק סג) לאסור טלטול בגד שהיה רטוב בער"ש.
ומ"מ לענ"ד יש לאסור השימוש במכשיר אופה לחם בשבת משום זילותא דשבת. ולדעת הציץ אליעזר והאגרות משה הנ"ל יש לאסור גם משום גזרה שמא יגיס ויבשל, וק"ל. אמנם במסך שמתקינים בבית הכנסת אפשר להקל, כיון שהורגלו בכך ואינו נראה ממש כדבר זר, כנלע"ד.
ד. הקפדה על שמירת קדושת בית הכנסת
וכאן המקום להזהיר ולהשמר בתכלית הזהירות על שמירת כל דיני וגדרי קדושת בית הכנסת, וכמבואר בשו"ע (אור"ח סי' קנא), וכתב בכה"ח (שם אות א) בשם הסמ"ק שבעוון זה נהפכין הבתי כנסיות לבתי עובדי אלילים. דהיינו שאם רואים אנו בית כנסת שננטש ולבסוף נתחלל ע"י גוים, אות הוא שכאשר היה מיושב ע"י ישראל לא היו שומרים בכבוד וקדושת בית הכנסת כדבעי, ואם עינינו הרואות בית כנסת שגם שנים רבות לאחר שננטש עדיין לא נתחלל, אות הוא שכאשר היה בישובו היו המתפללים מכבדים ושומרים על קדושתו, עיי"ש. וכמו כן יש להזהר מאוד שלא לשנות ולחדש דברים שלא נהגו בהם מדורי דורות, וכבר הליץ על כגון זה הגאון החתם סופר זצ"ל[4] חדש אסור מה"ת, אמנם אעפ"כ נלע"ד שבניד"ד אפשר להישמר בכך ע"י שיתנו את המסך במקום שאינו מפריע כלל את המתפללים, וכן שלא יגרום להיסח דעת בעיקר בשעת התפילה, ועינינו הרואות בכמה מקומות שנתנו מסך כזה, שברוב הפעמים אינו בולט ואינו מפריע למהלך התפילה.
בסיכום: מותר להתקין בבית הכנסת מסך ובו מותקנת תוכנה שמראה זמני תפילות ולוח אזכרות וכדו', ובלבד שיתנו את המסך בבית הכנסת במקום שאינו מפריע לציבור המתפללים ולא מסיח דעתם בשעת התפילה.
בברכה,
יניב בוזגלו
נ.ב. מצ"ב מכתב מרן הראש"ל שהשיב לי בד"ז
[1]. וראה בשו"ת שבט הקהתי ח"ו (סי' פב) שכתב שד"ז נאמר רק בתפילת י"ח, כפי הדין לעניין חציצה, ע"כ. ודבריו צל"ע, דהכא זיל בתר טעמא שהוא משום חסרון כוונה, ונהי שבתפילת י"ח הכוונה חשובה יותר ומעכבת את התפילה (עי' שו"ע אור"ח סי' קא), מ"מ הלא בכל התפילות והברכות, וגם באמירת הקרבנות לכתחילה יש להשתדל כפי יכלתו ולהתרכז ולהבין מה שאומר, ודו"ק. וע"ע בשו"ת מים טהורים (לרבי מסעוד מהדאר, אור"ח סי' י).
[2]. ראה בשו"ע (אור"ח סי' רעה סעי' ב) ששנים יכולים לקרוא בשבת לאור הנר, שאם בא אחד להטות, יזכירנו חבירו. אמנם במשנ"ב (שם סק"ו) כתב שלדעת המ"א והפמ"ג היתר זה הוא דוקא לעניין מצוה, אבל לא לעניין רשות, ולדעת הט"ז בכל ענין מותר. וכ"כ החיד"א (שיו"ב שם סק"ג), ובחזו"ע (שבת ח"א עמ' רמ). וע"ע בב"י (אור"ח סי' שא סעי' מח) שמותר לטלטל בגד רטוב ע"י עשרה, שיזכירו זל"ז ולא יבואו לסוחטו. ובחזו"ע (שבת ח"ג עמ' פח) כתב שמותר לטלטל גם בשנים, ועשרה שאמרו לאו דוקא. אמנם בדין רכיבה ע"ג בהמה בשבת, כתב החיד"א (מחב"ר סי' שלט סק"ב, ברכ"י סי' רעה סק"א) שאפילו שנים אסורים לרכב, ואי"ז דומה לקריאה לאור הנר שמותרת בשתים. ובחזו"ע (שם) הביאו כמה אחרונים שכתבו שאין לדמות ולגזור במקומות שלא גזרו חכמים בהדיא, ומינה לניד"ד.
[3]. ואם הוא במקום שיש חשש תקלה, יכול לגזור לאסור, וראה במה שכתבתי בזה בס"ד בספר וחי בהם (בשו"ת שבסוה"ס סי' א, הערה כ).
[4]. שו"ת חתם סופר (אור"ח סי' כח, קמח, קפא, יו"ד סי' יט, אה"ע ח"א סי' סט וסי' קל, אה"ע ח"ב סי' כט, חו"מ סי' כח).
