שאלה: בימי השובבי"ם מפרסמים במספר מקומות שעורכים בהם תיקון שובבי"ם פדיון פ"ד תעניות המועילים למי שחטא בעוון שז"ל. רציתי לשאול האם באמת מועיל דבר זה שעל ידי סכום כסף מתכפרים לאדם עוונותיו, והאם כל אחד יכול להשתתף בתיקון זה?
תשובה: כדי להשיב על נכון בסוגיא סבוכה וחמורה זו, חובה עלינו לברר מספר דינים הקשורים לנידוננו: א. חומרת עוון שז"ל. ב. אם מועילה תשובה לחטא שז"ל. ג. שלבי התשובה. ד. מקור תיקוני התשובה, טעמם, מי רשאי לקיימם. ה. שאר דברים המועילים לתיקון חטא שז"ל.
א. חומרת עוון שז"ל
בגמרא (נדה יג:) אמרו שהמוציא זרעו לבטלה עובר משום לא תנאף, לא תהא בך ניאוף. ובגמ' אמרו שהאיסור הוא "בין ביד ובין ברגל, דהיינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל.[1] אמנם רבותינו הפוסקים נחלקו מהיכן נלמד איסור הוצאת זרע לבטלה, שבאור זרוע ח"א (סי' קכד) ובסמ"ק (מצוה רצב) כתבו שהוא בכלל איסור לא תנאף, וכדברי הגמרא הנ"ל. אמנם בתוספות (סנהדרין נט: ד"ה והא) כתבו שאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצות פריה ורביה.
והבית חדש (אורח חיים סי' ג אות ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י), ודרשו חז"ל בגמרא (עבודה זרה כ:) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, עיי"ש. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מהמסופר בתורה על מעשה ער ואונן שהיו משחיתים זרעם, ונענשו במיתה על כך, וכמו שכתב בפרי מגדים (אורח חיים סי' ג אשל אברהם אות יד) ורבינו הגרי"ח בספרו בן יהוידע (נדה יג.).[2] והגאון הערוך לנר (נדה שם) כתב שאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא משום בל תשחית. וכ"כ בספרו שו"ת בנין ציון (סי' קלז).
עוד נחלקו הפוסקים אם תוקף איסור הוצאת זרע לבטלה הוא מן התורה או מדרבנן, שבשו"ת תורת חסד מלובלין (אבן העזר סי' מג אות א-ב) כתב שהוא איסור מדאורייתא, וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' יח), ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ג סי' יד). ויש שכתבו שהוא איסור מדרבנן, וכ"כ בעזר מקודש (אבן העזר סי' כג סק"ב), והגאון רבי שלמה קלוגר (מי נדה, קונטרס אחרון סי' קצה סק"ז).[3]
אלא שהמעיין בדברי הזוהר (פרשת ויחי דרי"ט ע"ב) יראה שהפליגו ביותר בחומרת העוון של המשחית זרעו לבטלה, ואמרו שהחוטא בזה לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות, ע"כ. ועל פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אבן העזר סי' כג סעי' א) שעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואף שלא מצינו להדיא לשון זו בזוהר על עוון זה, מכל מקום כוונת השולחן ערוך שכתב כן משום שבזוהר הפליג מאוד בחומרת העוון, וק"ל.[4]
ובאליה רבה (אורח חיים סי' ג אות טו) כתב שעוון זה חמור מכל העבירות רק באופן שהאדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. וכבר כתב כן בספר חסידים (סי' קעו, הובא בחלקת מחוקק אבן העזר סי' כג סק"א ובבית שמואל שם סק"א) וז"ל "מעשה באחד ששאל, מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב שבאותה שעה יש לו להוציא, שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה, שישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה", ע"כ.
וכתב בבית שמואל (שם) שלפי דברי הספר חסידים, מה שכתב השולחן ערוך על פי הזוהר שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות, הוא לאו דוקא, שהרי איסורי אשת איש ונדה חמורים יותר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' נח) שבדברי הגמרא מוכח דלא כהזוהר, שכן אמרו שקשין עריות יותר מדור המבול (קידושין יג.), וחטא דור המבול היה בהוצאת זרע לבטלה, ומזה מוכח דלא כהזוהר, עכ"ד.
אמנם לפי דברי האליה רבה הנ"ל אפשר לבאר שאף לפי הספר חסידים הוצאת זרע לבטלה חמורה מכל העבירות. שכן באליה רבה ביאר שמה שאמרו בזוהר ובשולחן ערוך שהוצאת ז"ל חמורה מכל העבירות, היינו דוקא אם מגרה יצר הרע אנפשיה, אבל היכא דבא לו התאוה, אין הכי נמי דמוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור ח"ו על אשת איש או נדה, וק"ל. וראה להגאון רבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה (אבן העזר סי' כג סק"ב) שכתב להסביר הדבר, כיון דהוצאת שכבת זרע הותרה כדי להעמיד תולדות, והרי תולדותיהן של צדיקים הוי מעשים טובים, וקיימא לן (קידושין לט:) שאם ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, אם כן בבא לידו דבר עבירה כגון אשת איש או נדה ולא עשה, הרי נחשב לו כעושי מצוה, ועשה מצוה הוי תולדות, והרי להעמיד תולדות הותר להוציא ש"ז, לכך מותר לו להוציא ש"ז עבור כך, ומותר עבור מניעת עבירה, עכ"ד.
ב. אם מועילה תשובה לחטא שז"ל
ובדברי הזוהר מצאנו כמה מאמרים בזה, ותחילה הנני להביאם ככתבם וכלשונם בטרם ננסה לבאר דבריו על נכון שלא יהיו כסותרים זה לזה, וז"ל הזוהר (פרשת נח דס"ב ע"א) "תא חזי כל חטאוי דבר נש כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא ארחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא ועליה כתיב נכתם עונך לפני, וכתיב ביה כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בר בתשובה סגי וכו'".[5] ומבואר שמועילה לחטא זה תשובה גדולה, ובביאור מתוק מדבש כתב שתשובה גדולה היינו תשובה מאהבה.
ובמקום אחר איתא בזוהר (פרשת ויחי דרי"ט ע"ב) וז"ל "דהא תנינן, כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא. דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע. אוף הכא, אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעבד גרמיה רע. כי גמול ידיו יעשה לו, לאכללא מאן דזני בידוי, לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכולא. תא חזי דהא כתיב אוי לרשע, כיון דכתיב אוי לרשע אוי לרשע, אמאי רע. אלא כמה דאמינא, דעבד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכולהו סלקין, והאי לא סליק. ואי תימא, שאר חייבין דקטלו בני נשא. תא חזי, כולהו סלקין והוא לא סליק. מאי טעמא, אינון קטילו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, אושיד דמין סגיאין. תא חזי, בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה', וכאן כתיב וירע בעיני ה' אשר עשה. מאי טעמא, משום דכתיב ושיחת ארצה. תנן אמר רבי יהודה לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה, בר מהאי. ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע, כלל", עכ"ל.[6] הרי להדיא בדברי הזוהר שלא מועילה תשובה לחטא שז"ל.[7]
עוד איתא בזוהר (רות אות יב, ד"ג ע"ב) וז"ל "דעביד עובדין בישין ואוליד בנין בישין בסטרא מסאבא כר אושיד זרעיה לארעא אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא ימחל ליה", עכ"ל. וגם כאן מבואר שתשובה לחוד לא מועילה אלא רק תשובה שלימה ולימוד התורה.
אלא שיש לעיין בזה מדברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א) שאמרו שאין כל דבר העומד בפני בעלי תשובה. ומשמע שלכל חטא ועוון מועילה התשובה לכפר עליו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה הי"ד). וזה לכאורה דלא כמו שכתב בזוהר הנ"ל שלא מועילה תשובה לחטא זה.
ומצינו לרבותינו הפוסקים שעמדו בביאור דברי הזוהר, וכתבו לבאר שאין כוונת הזוהר שלא מועילה תשובה כלל בשום אופן, אלא שתשובתו קשה יותר, ראה לרבינו השל"ה (שער האותיות אות הקו'ף, קדושת הזווג) שלאחר שהביא דברי הזוהר הנ"ל, כתב "מתחילה אבוא להציל ממיתה נצחיית את הקורא המאמר הזה, שאין תשובה למי שחטא חטא זה, ואז החוטא יתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות לבו ויאמר נואש. אלא באתי לעורר החוטא שיקום בזריזות לעורר תשובה, ואל יתמהמה רגע אחד, כי על כרחך אין דברי המאמר הזה כפשוטו, שלא יועיל תשובה, כי אין דבר בעולם שלא יתוקן בתשובה, אפילו מי שכפר בעיקר, כמו שלמדו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני ח"ב רמז תקלב) מפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך. ומנשה המלך שכפר בהשם יתברך ומילא את ירושלים מפה אל פה ועשה כל התועבות, קיבלו השם יתברך בתשובה", ע"כ.
ולאחר התבוננות במאמרי הזוהר הקדוש שהבאנו לעיל נלע"ד שיש ליישב דבריו על נכון, כדי שלא יהיו כסותרים זה לזה, שבמקום אחד (פרשת נח) כתב שמועילה לחטא זה תשובה גדולה, ובמקום אחר (פרשת ויחי) כתב שלא מועילה תשובה, ועוד כתב (זוהר רות) שתשובה עם לימוד התורה מועילה למחילה ולכפרה על חטא זה. ועל כן נראה שדברי הזוהר עולים לדבר אחד, וכוונה אחת לכולם, שיש הבדל בין תשובה סתם לבין תשובה גדולה, וכמו שמצינו בדברי הגמרא (יומא פו.) שעל עוון חילול השם לא מועיל תשובה, ואף על פי כן כתב המאירי (שם) שתשובה גמורה מועילה אף לעוון חילול ה', וז"ל שם "ודברים אלו הערה (התעוררות) להזהר ולהפליג בתשובה לפי חומר העון, ולעולם אין הפרגוד ננעל בפני התשובה הגמורה", ע"כ. וכן כתב עוד (במשנה שם) "אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין תשובה (תולה) עד שיבוא יום הכפורים ויכפר, כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו. ומכל מקום הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת, שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה", ע"כ. וראה בספר חרדים (פרק סה) ולהחיד"א (מדבר קדמות מערכת ת אות יח), ובמנחת חינוך (מצוה שסד ס"ק לה) שכתבו דהא דתשובה לחוד אין מועיל בעבירה חמורה, היינו תשובה מיראה, דאין זה תשובה גמורה, אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכיות, אם כן אפילו על החמורות מועיל.[8] וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן (בהקדמה לספרו נחל יצחק) דתשובה מאהבה מועילה גם על חלול השם. והכא נמי יש לומר שתשובה גרידא לא מועילה לכפר על חטא הוז"ל, אבל תשובה גמורה מועילה, והיא תשובה גדולה שנתכוין אליה הזוהר, ואתי שפיר. ומעתה גם מה שאמרו עוד בזוהר שמועילה תשובה עם לימוד התורה, כוונתו שעל ידי לימוד התורה יגיע לתשובה גדולה, וכמו שכתב בראשית חכמה (שער התשובה פ"ב) על פי הזוהר (פרשת נשא דקכ"ג ע"א) שיש כמה אופנים של תשובה, ובצירוף לימוד תורה מיקרי תשובה עילאה, עיי"ש. והם דברי הזוהר בענייננו, והכל בא על נכון, ודברי הזוהר כולם עולים יפה בקנה אחד, ודו"ק היטב.
וראיתי עתה להגאון מהרש"ם (שו"ת ח"א סו"ס נח) שעמד בסתירת דברי הזוהר (שם ציין לב' מקומות בלבד, בפרשת ויחי ובזוהר רות), וכתב ליישב שמה שאמרו בזוהר שלא מועילה תשובה לחטא זה היינו בלא לימוד התורה, ע"כ. גם בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' קטו אות א) הביא דברי שו"ת בית יעקב (סי' קכב) שהקשה סתירה מדברי הזוהר (פרשת ויחי) שכתב שלא מועילה תשובה לחטא זה, לדברי חז"ל שאמרו שאין דבר שעומד בפני התשובה, וכתב שאין כוונת הזוהר שאין מועילה תשובה כלל אלא שתשובתו קשה (ובמנחת יצחק שם ביאר מדוע מכפר לו בלימוד התורה דוקא, עיי"ש).
ג. שלבי התשובה
והנה חז"ל לימדונו שישנם כמה שלבים בתשובה, והם וידוי חרטה וקבלה לעתיד. וביאר הדברים היטב רבינו הרמב"ם, וז"ל (פ"ב מהל' תשובה ה"א-ה"ד) "איזו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד, הרי שבא על אשה בעברה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה.[9] הוא ששלמה אמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין וכו'. ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וכן יתנחם על שעבר וכו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.[10] וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וצריך לפרוט את החטא וכו'. מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח", עכ"ל.[11]
הרי לנו שהרמב"ם מנה ד' דברים לעיקרי התשובה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה, וידוי. וכ"כ בחובות הלבבות (שער התשובה פרק ד) והגר"א (בפירושו למשלי כח, יג). אמנם רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות יט) מנה רק ג' יסודות לתשובה, חרטה וידוי ועזיבת החטא.
ד. מקור תיקוני התשובה, טעמם, מי רשאי לקיימם.
ועתה נבוא לבאר אודות תיקוני התשובה למיניהם. ותחילה יש לבאר את מקור אלו התיקונים ומה הטעם שנתקנו, ומה שייכותם לימים אלו של פרשיות שמות ואילך. בדברי רבינו האר"י ז"ל (שער רוח הקודש תיקון כז) מובא טעם שייכות ימים אלו לחטא שז"ל, כי בכל שבוע כשקוראים בתורה את פרשת השבוע, מתעורר למטה רושם והשפעת המאורעות שהיו בימים ההם. והיות שבימים אלו קוראים בתורה את פרשיות התורה בהן מסופר שבני ישראל ירדו למצרים ועבדו שם עבודת פרך, ורבותינו המקובלים גילו (כ"ה בשער רוח הקודש שם) שעיקר ירידת עם ישראל לארץ מצרים היתה בשביל לתקן את חטא אדם הראשון, שכידוע אדם הראשון היה ללא אשה במשך מאה ושלושים שנה וכתוצאה מכך שאדם הראשון היה לבדו נוצרו פגמי ברית, ובשבילם נשתעבדו וירדו בני ישראל למצרים על מנת לתקן את הניצוצות ולתקן את חטא אדם הראשון. לפי זה יוצא זמן זה שבני ישראל השתעבדו במצרים הוא זמן שמועיל לתקן כל דבר שבקדושה, כשם שבני ישראל בזמן זה תיקנו את חטא אדם הראשון שהיה חטא של דבר שבקדושה, ע"כ.
אלא שחובה עלינו לברר למי נועדו אלו התיקונים, ומי הוא שיכול לערכם, שבספר חרדים (מצות התשובה פרק ב) כתב "גם התעניות והסיגופים הכל המה מעשה תעתועים. וראינו בזמן הזה כי רשע אחד אחרי שלשה ימים ושלשה לילות דהפסקת תענית, ביום הרביעי חזר לסורו וטמא בזימה חשוקתו, כך העיד לי החכם החסיד הקדוש רבי יעקב גוייוזו זצ"ל. לכן כתב רבינו יונה שאדם שהירבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גדולה, וגמר בלבו לעזוב החטא עד יום מותו, ועבר עידן ועידנין שהוא בטהרה גמורה, ודמעתו על לחיו, אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת לבו, וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף הכנעה. משל למי שהימרה פי המלך, לא ישלח לו דורון, שיטרפנו על פניו, אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו, והוא מתחנן לו בדמעה ואחרי כן ישלח לו דורון. וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחילה, ואחר כך קרבן עולה, שהעולה היא דורון והחטאת היא הטהרה והנקיון ורחיצת הכתם", עכ"ל. נמצאנו למדים שעל האדם תחילה להפליג בהרחקת עצמו מיצר הרע ותאוותיו, שאם לא כן חיישינן שיחזור לסורו מחמת שאינו ראוי עדיין למדרגה זו ויתעוררו המקטרגים ויתגרו בו.
ובפוסקים כתבו לדון במי שחטא כמה פעמים, אם די לו לעשות התיקון פעם אחת ויועיל לו על כל הפעמים שחטא, או שצריך לתקן כפי מספר הפעמים שחטא. בספר התניא (אגרת התשובה פרק ג) כתב שחכמי המוסר האחרונים נחלקו בדבר זה, שיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי מספר הפעמים שחטא, ואם חטא עשרים פעמים צריך להתענות עשרים פעמים פ"ד תעניות, וכמו שבקרבן חטאת צריך להביא על כל פעם ופעם. ויש שכתבו לדמות זה לקרבן עולה שאפילו אם עבר על כמה מצוות עשה מתכפר לו בעולה אחת. וכתב שהכרעה המקובלת בזה היא להתענות ג' פעמים (רנ"ב צומות על עוון שז"ל), והוא על פי דברי הזוהר (פרשת נח דע"ג ע"ב) "כיון דחב בר נש קמיה קב"ה זמנא חדא עביד רשימו וכו', וכד חב ביה זמנא תניינא אתתקף ההוא רשימו יתיר וכו', זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא וכו', עכ"ד. וכ"כ הגאון חיד"א (שמחת הרגל, לימודים לקדש ורחץ לימוד ג).
אלא שמנגד בשו"ת נודע ביהודה (אורח חיים סי' לה) דחה סברא זו שיעשה ג' פעמים, וכתב שאין לה יסוד, ושאין ראיה מדברי הזוהר הנ"ל לזה, והביא הוא ראיה ממאי דקיימא לן (נזיר כ.) במי שעבר עבירה והתרו בו בכל פעם, שלא די לו במלקות ג' פעמים, אלא שמלקין אותו על כל פעם ופעם, והכא נמי בעינן שיתקן כנגד הפעמים שחטא באותו עוון, עיי"ש.[12] וכ"כ בספר ראשית חכמה (שער בקדושה פרק יז) והגר"ח פלאג'י (תוכחת חיים פרשת שמות) בשם השל"ה.[13] וכן העלה למסקנה הגאון הצדיק רבי יהודה פתיה זצ"ל (מנחת יהודה דס"ה ע"א), והוכיח כן מדברי האר"י (עיי"ש בדמ"ח ע"ב), עיי"ש. וע"ע בשו"ת קנה בשם ח"ב (סי' כג).
גם רבינו יוסף חיים זי"ע (שו"ת רב פעלים ח"ג סי' לה) נשאל בזה, והביא כמה דעות בזה. שהרוקח כתב שיש להקל בפעם אחת על כל הפעמים שעבר. ובשו"ת חוט השני (סי' מז) כתב שיעשה הסדר ב' פעמים אף על פי שחטא כמה פעמים. והגרי"ח שם כתב להוכיח מדברי רבינו האר"י שמועיל שיעשה התיקון פעם אחת כדי לכפר על הפעמים שחטא, עיי"ש. וכ"כ הגרי"מ הלל שליט"א (תקנת השבי"ם עמ' צב) להוכיח מדברי הרש"ש זי"ע שמסכים שדי בעשיית התיקון פעם אחת עבור הרבה פעמים שחטא, עיי"ש.
וכיום רגילים לפרסם ברבים תיקונים אלו על ידי פדיון התעניות בסכום כסף לצדקה. וגם בזה כתבו הפוסקים לדון אם מועיל פדיון בכסף לתענית, או שצריך להתענות ממש. רבינו יוסף חיים זי"ע (רב פעלים שם) דן בזה והביא דברי הפוסקים שנחלקו בדבר, שברמ"א (אורח חיים סו"ס שלד) מובא שיש פדיון לתעניות, וכן הגאון בעל חסד לאברהם אזולאי (מעין רביעי, עין יעקב נהר מה) כתב שיכול לפדותם בכסף. וכ"כ החיד"א (יוסף בסדר סי' ג), וכן העלה הגרי"ח שם.
אמנם יש החולקים וסוברים שלא מועיל פדיון תענית במעות, וכ"כ הגאון הצדיק רבי יהודה פתיה זצ"ל (מנחת יהודה דס"ד ע"א), וטעמו משום שהתעניות הם כנגד היסורים שהיה עליו לסבול בעבור חטאיו, אם כן בודאי שלא יועיל שיפדה התענית בכסף, כי אין זה כי אם צדקה כשאר הצדקות ואין הצדקה נקראת יסורין. והאומרים שמועיל לפדות התענית בכסף, לאו רבינו האר"י ז"ל חתים עליה, ויתכן שאמרו כן כדי שלא תנעול דלת לפני השבים. והביא דברי הגרי"ח שמועיל פדיון, וכתב שלא נתקררה דעתו בזה, עכ"ד. וכ"כ הגאון רבי יעקב חיים סופר זי"ע (כף החיים אורח חיים סי' ריט אות טו) שלא מועיל פדיון לתענית, עיי"ש בדבריו. ובספר תקנת השבי"ם (להגרי"מ הלל, עמ' קה) כתב שכיון שמצינו להגאון השד"ה זצ"ל שהיה רבם של מהר"י פתיה והגרי"ח סופר, שהוא הסכים לדברי הגרי"ח שמועיל פדיון לתעניות, הכי נקטינן.[14]
עוד יש לידע כי רבינו החיד"א זלה"ה כתב (ציפורן שמיר סי' ו אות צח) בשם גורי האר"י שעיקר תיקון שובבים הוא בשנה מעוברת. וכ"כ עוד בספרו ברכי יוסף (אורח חיים סי' תרפה סק"א) שבשנה מעוברת מתקן יותר על ידי תעניות אלו. אמנם ראה להגר"י הלל (תקנת השבי"ם סי' יג) שנשאל בזה, והשיב שבודאי גם המתענה בכל שנה ושנה מועיל לו לתקן, ותיקון זה לא שייך דוקא לשנה מעוברת, אלא שבשנה מעוברת מתקן יותר, עיי"ש.
ולאחר כל זאת, הבוא נבוא לדון בעניין התיקונים הנערכים באופן פומבי לכל מאן דבעי, ובהם מזמינים כל הרוצה להשתתף שיכול לבוא וליטול חלק בדבר, האם ראוי דבר זה או לא. ומאחר שנתבאר לעיל שלא נתקנו דברים אלו אלא רק למי ששב בתשובה שלימה וגמורה והתמיד בתשובתו, והוא מרגיש חרטה עמוקה על שהכעיס לבוראו בחטאיו, ואין תיקונים אלו אלא השלב האחרון של התשובה שעל ידי זה ימחוק את כל הפגמים שנעשו על ידי החטא, אמנם בודאי שאין ראוי לערוך תיקונים אלו לכל מי שחפץ בכך בלא שיכירו בו אם הוא בר הכי. ואם אינו שב בתשובה שלימה על חטאיו, הרי הוא בגדר טובל ושרץ בידו שאינו מועיל כלום בתיקונים אלו (עי' בגמרא תענית טז. וברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ג), והעורכים ומפרסמים תיקונים אלו לרבים ומניחים לכל הרוצה ליטול את השם שיבוא ויטול, חוששני להם מאיסור גזל ואונאה.[15]
ה. דברים המועילים לתיקון חטא שז"ל.
א. קיום מצות פריה ורביה – כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (צדקת הצדיק אות קכד) שכיון שאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצות פריה ורביה, לכן על ידי קיום מצות פריה ורביה בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם כן לתקן מה שחטא באיסור זה ולקלוט אותן טיפין לקדושה, כי כל לאו הבא מכלל עשה, העשה הוא תיקון הלאו. וגם בלאו הכי אמרו חז"ל (ויקרא רבה כא, ה) שבאיבר שעשה בו חבילות עבירות, יעשה בו חבילות של מצוות. וכן כאן יעשה באותו איבר חבילות מצוות, היינו פריה ורביה ומצות עונה, עכ"ד.
ב. לימוד תורה – עוד כתב רבי צדוק הכהן (שם אות קכג) שעל ידי לימוד תורה ביגיעה ניתקן עוון דהוצאת זרע לבטלה, כי אמרו חז"ל בגמ' (נדה יג.) שחייב מיתה, ובודאי כל דברי חכמים הם לרחם על הבריות ולהמשיך טובה וחיים לעולם. וכוונתם שבמקום שאמרו חיוב עונש על האדם, היינו שבעונש זה מתכפר, כמו שאמרו (סנהדרין מז:) בחייבי מיתת בית דין דמיתתם כפרתם. כי ראו שקשה למצוא כפרה, ומצאו לו מקרא מן התורה שמחייב עונש כך. וממילא על כרחך שבעונש זה מתכפר, כי אם לא כן למה ייענש. ונודע שהעונש הוא כדי להתכפר, ולכך פעמים נגזר על האדם בשביל הוצאת זרע לבטלה שלא יהיה לו בנים וכיוצא, שהוא מארבעה דברים שנחשבים למתים (עבודה זרה ה.), ועל ידי דברי תורה שממית עצמו על דברי תורה, שזה נקרא גם כן מיתה (עי' ברכות סג: עה"פ אדם כי ימות באוהל), ואז נתכפר לו בזה גם כן דוגמת מיתה. ולכן אמרו (תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחיה, ימית עצמו. ודברי תורה נקראים עץ החיים (כמו שאמרו בריש סדר אליהו רבה פרק א), ומיתה נקרא דרך ארץ (כמו שנאמר בספר מלכים ב, פרק ב "אנכי הולך בדרך כל הארץ"), ולכך מיתה הוא דרך להגיע לחיי עולם, שדרך ארץ הוא דרך עץ החיים. ומי שממית עצמו על דברי תורה, זהו הדרך לעץ החיים, דהיינו דברי תורה, ומתקן בזה מה שפגם בדרך ארץ. וכתב עוד (צדקת הצדיק אות צז) שתיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואמרו עוד (סוכה נב.) הקדוש ברוך הוא קראו רע, והיינו בעוון דור המבול שהיו מוציאים זרע לבטלה, וכמו שמובא בזוהר (בראשית דנ"ז ע"א) ובגמרא (נדה יג.) שנקרא רע, עכ"ד.
ובספר התניא (אגרת התשובה פרק ט) כתב שלפי שפגם הברית בהוצאת זרעו לבטלה, ואין צריך לומר אם חטא בעריות או שאר איסורי ביאה מדאורייתא או מדרבנן, הרי הוא פוגם במוח, ולכן תיקונו הוא שיתעסק באורייתא, דמחכמה נפקא, עיי"ש. וראה עוד בספר כתר ראש (אות קלג) בשם רבינו הגר"א זי"ע, ובהקדמת הספר אגלי טל (ד"ה וע"פ), ובמשנה ברורה (סי' תרטו סק"ג). וע"ע בשו"ת אגרות משה (אור"ח ח"ד סי' קטז וח"ו סי' מ) שכתב סדר תשובה לחטא הניאוף והוז"ל ביד, עיי"ש.
ג. צדקה – עוד כתב רבי צדוק (שם אות קכה) שנתינת צדקה לעניים מועיל לתקן עוון הוצאת זרע לבטלה. ובכלל, לכל מה שאמרו חז"ל שחייב מיתה, מועיל צדקה, כמו שנאמר וצדקה תציל ממוות, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (בבא בתרא יא.). ולעוון שז"ל ביחוד מועילה נתינת צדקה לכפר, לפי שעל ידי הצדקה הוא מחייה נפשות, ואמרו חז"ל (שם) כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובכלל העולם גם כן אותם נפשות עשוקות מחיים ממש. ובלבד שיהיה לעני הגון, דבלאו הכי אין מועיל, דהוא קצת מעין דוגמא דחטאו, שמשפיע חיים למי שאין ראוי, וכמו שנאמר שקילל ירמיה לאנשי ענתות הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים (בבא קמא טז:), כי הם החטיאו לירמיה בהוצאת זרע לבטלה, כנודע (עי' חלקת מחוקק אה"ע סי' א סק"ח). וקיללם שייכשלו במידה כנגד מידה, דלא רצה לקללם שייכשלו בחטאו, דזה גורם רעה לכל, ע"כ.
ד. להרים קולו בתפילתו – כתב רבינו אליהו הכהן האיתמרי בספרו הנורא שבט מוסר (פרק כ אות יא) שיהא אדם זהיר כשמרים קולו בתפילתו או בתורתו, ויתכוין למה שאמר הראשית חכמה שלחטא קרי אין תשובה, ומכל מקום תשובתו הוא על ידי צעקה בתורה ותפילה, וכמו שנאמר צעקו וה' שומע, ע"כ.
ה. דקדוק בהנחת תפילין מכפר על פגם ברית קודש – כתב רבינו יעקב אבוחצירה זי"ע (שערי תשובה אות כה) כי התפילין הם תיקון גדול לפגם אות ברית קודש, שהמתנהג בהם בקדושה ובטהרה יתירה כראוי מתכפר לו מאשר חטא על הנפש ופגם באות ברית קודש, שברית קודש נקרא אות והתפילין נקרא אות, יבוא אות ויכפר על אות.
ועל ידי הנחת תפילין נעשה יחוד גדול להקב"ה ושכינתיה, שתפילין של ראש הם כנגד הקב"ה ותפילין של יד הם כנגד שכינתיה, וכשיהיה נזהר בהנחתם בקדושה ובטהרה כראוי, עושה יחוד לקב"ה ושכינתיה, ובזה נתקן מה שפגם באות ברית קודש, ע"כ.
ו. להיזהר לשמור בריתו – אף שמצינו בספרי האחרונים תיקונים שונים שנאמרו לחטא זה של הוצאת זרע לבטלה, אולם ברור ופשוט שהתיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, וכמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כא, ה) באיבר שאדם חטא בו עליו להוסיף מצוות. והיינו באדם נשוי שעליו להתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהן, וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.[16]
בסיכום: תיקון לחטא שז"ל שנעשה בימי השובבי"ם יסודתו בהררי קודש בדברי גדולי המקובלים, ומועיל גם לעשותו על ידי פדיון התענית בסכום כסף הניתן לצדקה. אולם לא נועדו תיקונים אלו אלא אך ורק למי שהתמיד בתשובתו שנים רבות ועוסק בתורה, ולאחר שיקבל רשות מתלמיד חכם מורה הוראה מובהק.
[1]. ובירושלמי (קידושין פ"א ה"א) אמרו על הפסוק ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד), ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ודבק באשתו ולא בזכור ולא בבהמה. והגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל כתב שהוא הדין בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק אות קכא), עיי"ש.
[2]. ואף שכלל גדול בידינו שאין למדים מקודם מתן תורה (עי' יומא כח:), דהיינו שהמצוות שאנחנו מחוייבים בהן הן רק מצוות התורה שנאמרו למשה בסיני, ואין ללמוד מצוות או איסורים ממה שמצאנו שנהגו אבותינו קודם מתן תורה. וכמו שכתב הרמב"ם (פירוש המשניות חולין ק:) שאפילו דבר שנצטוו עליו האבות מהשם, אין אותו ציווי חובה עלינו, אלא אנו מחויבים בו מכח נתינת התורה במעמד הר סיני. עם זאת מצאנו במקומות שונים בהם למדו חז"ל הלכות והנהגות מדברים שנהגו בהם לפני מתן התורה, וכגון דין זריזין מקדימין למצוות, שלמדו כן בגמ' (פסחים ד.) ממה שנאמר וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב ג). וכן אמרו שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.), ולמדו ממה שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב (בראשית מא נ). וכן בירושלמי (מועד קטן פ"א ה"ז) למדו דין אין מערבין שמחה בשמחה ממה שנאמר מלא שבוע זאת וכו' (בראשית כט כז), עיי"ש. וע"ע בגמרא (יבמות מב.) בדין הבחנה, ובכתובות (נז:) בענין זמן בתולה עד לנישואין, ובבא בתרא (קעג:) בענין שיעבוד ערב, ובמכות (יא:) בענין נידוי על תנאי. וראה עוד במה שהביא בזה בנחל אשכול ח"ב (עמ' 160), ובזכר יהוסף (בחידושים על מועד קטן ח:), ובתורה שלמה (פרשת ויחי נ, אות לג), ואכמ"ל.
ואציין בקצרה לדברי הפוסקים שכתבו כמה כללים אימתי ניתן ללמוד גם מקודם מתן תורה: א- אין למדים גופי מצוה מקודם מתן תורה, אבל למדים אופני קיומה (כפתור ופרח פ"א). ב- דבר שיש בו טעם וסברא למדים גם מקודם מתן תורה, ודוקא מצוה בלי טעם אלא גזירת הכתוב הוא שאין למדים מקודם מתן תורה (שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כו). ג- מה שאפשר ללמוד גם מאחר מתן תורה הוא שאין למדים מקודם מתן תורה, אבל אם אין לנו לימוד מאחר מתן תורה למדים מקודם מתן תורה (שו"ת בית יצחק אבן העזר סי' ה). ד- במקום שאין סברא לחלק למדים גם מקודם מתן תורה, ודוקא במקום שיש לחלק ולומר שהם עשו לצורך ידוע, כגון באבלות על יעקב שהשעה היתה צריכה לכבודו של יעקב, אין למדים משם (העמק שאלה שם סק"א). ה- לימודים שהם בתורת גילוי מילתא וביאורי לשונות ותיבות למדים גם מקודם מתן תורה (ספר תורת נביאים סי' יא). ו- מה שנאמר בתורת חיוב, כגון דיני מצות מילה הנלמדים מאברהם, בכה"ג למדים גם מקודם מתן תורה (מהר"ץ חיות חולין טז.). ז- רק הלכה אין לומדים מקודם מתן תורה, אבל גילוי מילתא כן לומדים (שו"ת יביע אומר ח"ב יורה דעה סי' כה).
[3]. ואף שחז"ל בגמרא (נדה שם) הפליגו בחומרת עוון זה ואמרו שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, וכן אמרו שכל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים, וכאילו עובד עבודה זרה. וביאר המהר"ל מפראג (חידושי אגדות נדה שם) שנחשב לשופך דמים מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. ועובד עבודה זרה מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים. הנה מלבד שכבר כתב הפוסקים (שו"ת הריב"ש סי' קעא, ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ו אור"ח סי' יג) שפעמים חז"ל מפליגים בחומרת האיסור כדי להרחיק את האדם מהעבירה, ודו"ק.
ויש להוסיף עוד, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, כן אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה שהוא כשופך דמים(יבמות סג:), וכן על מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ.), וכן על מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו:), וכן על המלבין פני חברו ברבים (בבא מציעא נח:), וכן על תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה.). וגם מה שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, הנה כן אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח., בבא בתרא י.), ועל הדר בחוץ לארץ (כתובות קי:), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד:).
ועל פי האמור יש לומר עוד שפשוט שאין עוון זה בכלל ייהרג ואל יעבור, ולמרות שהפליגו חז"ל בגנות וחומרת העוון, מכל מקום אינו כשלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר (סנהדרין עד.) ייהרג ואל יעבור. אלא שאם האדם נמצא במצב של סכנת נפשות, שפיר מורינן ליה שיוציא זרעו לבטלה ולא יסתכן. וכ"כ בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' כ) לדחות דברי מי שרצה לומר שהוצאת זרע לבטלה נחשב לאביזרייהו דשפיכות דמים, וכתב שאי אפשר לומר כן, דהא קיימא לן שאין נהרגין על העוברין. ואם כן אי אפשר לומר דעל עוון הוצאת זרע לבטלה ייהרג ואל יעבור, דלא עדיף מעובר, דאין נהרגין על העובר, ע"כ. וכ"כ בשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' מד) שאין עוון זה בכלל גילוי עריות ושפיכות דמים שדינם ייהרג ואל יעבור, ואף על גב שאמרו חז"ל שהוא כאילו שופך דמים, הרי גם בלשון הרע אמרו חז"ל (ערכין טו:) ששקולה כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכי יעלה על הדעת שיהיה ממש כמותם, ולא אמרו חז"ל כן אלא להפליג חומר העוון. ואפילו אם נאמר דהוי שופך דמים ממש, שממית הולד שראוי לילד מאותה טיפה, הרי בגמרא (סנהדרין עב:), מבואר בדין אשה המקשה לילד, שעד שלא יצא רובו או ראשו מחתכין את הולד להציל את האשה, והיינו משום שאין נהרגין על העוברין, עכ"ד, עיי"ש. הרי מבואר שבמקום פיקוח נפש פשוט להתיר הוצאת זרע לבטלה. וכ"כ בשדי חמד (אספת דינים מער' אישות אות לג), וכ"כ הגאון החזון איש (אבן העזר סי' לו סק"ג) דלא מצינו שיהא איסור השחתת זרע בכלל עריות דייהרג ואל יעבור. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סי' נו) שכיון שהוא ככל עבירות שיעבור ואל יהרג, הוא גם לענין אם הביא עצמו במזיד להוצאת זרע, שאינו רשאי להמית עצמו אף שייענש בדיני שמים, עיי"ש.
אלא שמנגד מצינו לכמה מהפוסקים שמשמע מדבריהם שעוון הוצאת זרע לבטלה הוא ממש כג' עבירות החמורות. ראה להגאון היעב"ץ בסידורו (הנהגת הבוקר, סדר בעל קרי אות יח) שכתב "אם בשוגג או באונס שינה בא לידי קישוי, ואי אפשר להחזיק הזרע אם לא יסתכן, אינו חייב ולא רשאי מדינא לסכן נפשו, כמו שאירע באחד שנתגבר והחזיק באמתו בכח המושך הזרע לאחור ומת. אבל במזיד צריך לסכן נפשו", עכ"ל. וממה שכתב בסוף דבריו יש ללמוד לכאורה דהוי ממש כאיסור שפיכות דמים שדינו ייהרג ואל יעבור. אמנם בשו"ת אגרות משה (שם) כתב לבאר דברי היעב"ץ שאין לפרש כפשוטו שצריך למסור נפשו, דמאי שנא משבת וכל האיסורין שאף אם במזיד הביא עצמו שיהיה בסכנה בלא חילול שבת ועבירת שאר איסורין, מחללין עליו שבת ועובר האיסורין, ואין חלוק לדינא אם באונס בא לזה או במזיד, שעל כל פנים כיון שעתה הוא מסוכן יש לו דין היתר דפיקוח נפש, אף שודאי יענש על זה בדיני שמיים על שהביא עצמו לזה, וכן הוא גם בהוצאת זרע. אלא כוונת הריעב"ץ היא שצריך למסור עצמו בהשתדלות גדולה על כך. ואף שהוא דוחק, מוכרחין לפרש כך, ולכן לא כתב היעב"ץ שצריך להמית עצמו כמו שכתב בתחילה, ולא לשון למסור נפשו, אלא רק כתב למסור עצמו, שהוא רק להשתדלות גדולה על זה, עכ"ד.
ומהר"א פאפו (חסד לאלפים סי' ג סעי' ט) כתב "וכבר היה מעשה באחד שהיה לו חולי באמה, ואמרו הרופאים שרפואתו שיוציא זרע לבטלה, ונשאלה שאלה לחכמים ואיפסקה הלכתא לאיסורא, כי זה סרך גילוי עריות שאמרו יהרג ואל יעבור", עכ"ל. אמנם ראה בשדי חמד (שם) שכתב לבאר כוונת החסד לאלפים, שלא נזכר בדבריו שהיה סכנה בדבר, ושלא היה רפואה אחרת בשום אופן, ושרפואה זו ברורה לחולי זה, ואין הכי נמי שאם יהיה כן באופן שיש סכנה והרפואה בטוחה, מודה הרב דשרי, ע"כ.
[4]. ולכאורה יש להוכיח מלשון השולחן ערוך שסובר שאיסור זה הוא מן התורה, ודלא כהפוסקים שהובאו לעיל שסוברים שהוא מדרבנן, ודו"ק. ועוד יש להעיר, שגם להסוברים שאיסור זה מן התורה, מכל מקום הרי שאינו בחיוב מיתה או כרת, ובודאי שאי אפשר לומר שהוא חמור מכל עבירות שבתורה, וצ"ע.
[5]. תרגום הזוהר: בא וראה, כל חטאי האדם כולם, השחתתם תלויה במחשבה. והחטא של שופך זרע על הארץ ומשחית דרכו ומוציא זרע על הארץ, משחית אותו ומשחית את הארץ, ועליו כתוב נכתם עוונך לפני, וכתוב בו כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, פרט לתשובה גדולה.
[6]. תרגום הזוהר: שהרי שנינו, כל מי שמוציא זרעו לריק נקרא רע, ולא רואה פני שכינה, שכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתוב ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן, אוי לרשע רע, אוי לאותו רשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלל מי שזונה בידו להוציא ולהשחית זרעו לריק, ולזה טורדים אותו באותו העולם יותר מכולם. בוא תראה, שהרי כתוב אוי לרשע, כיון שכתוב אוי לרשע, למה רע. אלא כמו שאמרנו, שעשה עצמו רע, וכתוב לא יגורך רע, וכולם עולים וזה לא עולה. ואם תאמר, שאר רשעים שהרגו בני אדם. בוא וראה, כולם עולים והוא לא עולה. מה הטעם, הם הרגו בני אדם אחרים וזה הרג בניו ממש, שפך דמים רבים. בוא ראה, בשאר רשעי העולם לא כתוב וירע בעיני ה', וכאן כתוב וירע בעיני ה' אשר עשה. מה הטעם, משום שכתוב ושיחת ארצה. שנינו, אמר רבי יהודה אין לך חטא בעולם שאין לו תשובה פרט לזה, ואין לך רשע שלא רואה פני שכינה פרט לזה, שכתוב לא יגורך רע, כלל, ע"כ.
[7]. ודוחק ליישב שדוקא תשובה לא מועילה, אבל תשובה גדולה מועילה, וכדברי הזוהר הנ"ל (פרשת נח), וק"ל.
[8]. וראה בספר התשובה (שם עמ' קכג) שביאר הטעם שדוקא בתשובה מאהבה מועיל, כיון שבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות (יומא פו.), ואין מועיל כלום בחילול השם כיון שאחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.
[9]. ראה בשפת אמת (יומא פו:) שמי שהוא בעל תשובה באמת, מזמינין לידו עבירה כזו שיינצל, כדי שידע שנתקבלה תשובתו, שאין הקב"ה מזמין לו זה אלא כשיודע שלא יכשל עוד. וראה בספר לדופקי בתשובה (בביאורים על הרמב"ם שם, להר"א טיגר) שהביא שתשובה גמורה היינו תשובה שלימה, וזה שאנו מתפללים ומבקשים "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". ושוב הקשה כיצד זה אנו מבקשים מהקב"ה שיביאנו לידי נסיון, ותירץ דאדרבה אנו מבקשים בזה שנעמוד בנסיון ג"כ, כי רצוננו לדעת שנתקבלה תשובתנו, עיי"ש.
[10]. ובלחם משנה הקשה איך הקב"ה יעיד עליו כך, וכי לא נשארה הבחירה בידו, והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. וביאר דברי הרמב"ם שכוונתו לומר שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם, עכ"ד. והגאון מליסא תירץ (נחלת יעקב חידושי אגדות, הובא בענף יוסף יומא פו: ד"ה מחוי) שהאדם קודם עשותו העבירה הוא שווה בבחירתו לטוב או לרע, אבל לאחר עשותו החטא שורה עליו רוח טומאה ומלפפתו עד שמחטיאו שנית, ולזה אמר שישוב כל כך עד שיעיד עליו יודע תעלומות שכבר סר החטא מדעתו עד שמכח העבירה לא ישוב עליו, אלא הוא בבחירה שווה כמקודם, ע"כ. וע"ע אור ישראל (כוכבי אור סי' ז), ובשיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ (תשל"א מאמר יד).
[11]. ולא הזכיר הרמב"ם סיגופים, כיון שהסיגופים אינם מעיקרי התשובה רק טפלים לה (שו"ת הרמ"ץ ח"א סי' מו סק"ז).
[12]. וראה להגאון חיד"א (בשמחת הרגל שם) שדחה דברי הנודע ביהודה שאין הנידון דומה, שבדורות הללו ודאי איירי בחוטא בלי עדים והתראה, ובכהאי גוונא די לו בג' פעמים.
[13]. אמנם הגר"ח פלאג'י עצמו סובר שדי שיעשה התיקון ג' פעמים, ראה שו"ת לב חיים (ח"ב אור"ח סי' י).
[14] .וכתב בתקנת השבי"ם (עמ' קח) ששווי הפדיון צריך שיתן כנגד ארוחותיו, ולחלק המעות לעניים עמלי תורה. ואין לזלזל בזה ולהקל ראש בדבר, אלא יעשה במסירות נפש, העשיר יתן דמי סעודותיו ממש, והעני לפחות לפי ערך ע"ב דרה'ם פת וע"ב דרה'ם ליפתן ליום, דמאחר שהקילו רבותינו האחרונים כל כך בדוחק להתיר הפדיון, והוא בתנאי שלפחות יתן דמי סעודותיו לעניים, והחשיבו את צער וקושי הנתינה תמורת צער התעניות, אשר גם באופן זה פקפקו כמה גדולים ולא רצו לסמוך על הפדיון, לכן לא יעשה שום פשרה בדבר זה, ויתן בעין יפה ובמסירות נפש, כולי האי ואולי שיועיל לו לפדות ולתקן את נפשו. ואלו הזורקים פרוטה לקופה ועושים הפדיון ע"י כסף שמזכים להם, כמעט הפכו התיקון הנשגב והנורא להתלוצצות וקלות ראש בעלמא, ועל דעת כן לא התירו הרבנים הנזכרים את הפדיון מעולם, ודי בהערה זו לכל מבקש את האמת, ע"כ.
[15]. ובספר תקנת השבי"ם (עמ' קנח) כתב עוד כמה קלקולים שיוצאים ע"י עריכת תיקונים אלו לכל מי שחפץ. שע"י שעושים תיקונים אלו פשוטי העם שאינו תואם להם לפי מדרגתם, נכנס בליבם גאוה ובוזים לגדולים ולטובים מהם, בחושבם שכבר הגיעו לשלימות בעבודת ה'. ועוד, שגונבים דעת הבריות לחשוב שמועיל התיקון ע"י שילוח דמי הפדיון לבד, ואין לדבר זה שחר כלל. ועוד, שע"י שמפרסמים בראש כל חוצות ובמודעות קיר ברחוב ענייני וסוגי העבירות החמורות ונוקבים בשמם כגון משכב זכור ואשת איש וכדו', מכניסים ארס שצעירים התמימים שאין להם אפילו ידיעה מקיומם של תועבות אלו ומבלבלים דעתם לחשוב בדברים אלו, וגם גורמים ללעג וקלס אצל אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, עיי"ש.
[16]. ולהשלמת העניין, הנני להביא לדברי ספר שבט מוסר (פרק לא אות מב) בשם ספר רזיאל סגולה שלא יחטא אדם בחטא שז"ל, שלאחר המילה יאמר המוהל ק"ל פעמים "אליהו", ובזה מסלק הסט"א. וביותר מסלק לס"מ. ואח"כ יכוין את אליהו באופן זה: אל י(קמץ) הו(שורוק) 'ה(פתח) נביא, ובזה מובטח לו שלא יפגום בריתו לעולם.
