שאלה: האם יש איזה עניין מיוחד ומקור ביהדות לשמוח ולחגוג בתאריך יום הולדת, או שאין בזה שום משמעות?
תשובה: רבים נוהגים לציין בחגיגות ומסיבות את יום ההולדת שלהם. ושמחים באותו היום. אמנם יש לידע אם אכן יש מקור לדבר זה, לחגוג ולשמוח ביום זה, ועל מה יש לשמוח ביום זה, שלכאורה יש לאדם להצטער על שעברה עוד שנה מחייו.
ולבאר טעם הדבר יש לומר על דרך מה שאמרו במשנה (עבודה זרה כו.) בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים. ועל דרך זו יש לבאר טעם הדבר שיש לשמוח בלידת ילדים, כי מעתה ישנו עוד מי שיעשה נחת רוח להקב"ה, שישמור מצוותיו וילמד תורה וכו', וק"ל. ועל דרך זו יש לומר גם בענייננו, שיום ההולדת של כל אדם הוא למעשה היום בו נתנו לנשמה את הזכות לרדת לזה העולם כדי לעבוד את הקב"ה, ועוד שריחמו על האדם מהשמים שיוכל לבוא לזה העולם לתקן את נפשו, כידוע שרק בעולם הזה יכול האדם לקנות זכויות ולתקן את נפשו, ולכפר על מעשיו. ולכן שמחים בכל שנה ביום הזה, שמודים לקב"ה שביום הזה נתן לאדם את הזכות לרדת לעולם הזה, והבן.
ובחפשי בספרי רבותינו, מצאנו שיש ששיבחו את יום ההולדת של כל אדם כיום של שמחה והודאה להשי"ת, ויש שכתבו שאין שום משמעות ליום זה.
בתורה (בראשית מ, כ) מובא שפרעה עשה סעודה ביום הולדתו. ועל כן יש שכתבו שאין זה שייך אצל עם ישראל לערוך סעודה ביום ההולדת. וכ"כ הגאון האדר"ת (נפש דוד אות סז) "אמנם בכל לבי כעסתי על המברכים לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו וכו' שלא מצינו וכו' רק בלידת פרעה, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש וכו' אבל אנחנו מה חיינו ומה מעשינו ומה צדקותינו וכו'", ע"כ.[1] וכ"כ הגאון ממונקאטש בספר דברי תורה (מהדורה חמישית סי' פח) שאין לאדם לשמוח ביום הולדתו, כי טוב לו שלא נברא (עי' עירובין יג:). וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (אור"ח סי' קטו), וכ"כ הגאון מקלויזנבורג (מכתבי תורה ח"ב סי' פב). וראה להגר"ח קנייבסקי שנשאל אם ראוי לעשות שמחה ביום הולדת, והשיב על זה שהוא מנהג פרעה.[2] וכ"כ בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ג (סי' כא) שזה מנהג בורים ולא נשמע כמוהו בין זקני שערים רבותינו וכו'. ואדרבה האדם מתקרב ליום מותו וצריך לחרוד מאימת דינו, ועוד שלא תהא ההודאה לשעבר גדולה מהתפילה על העתיד, שזה מעורר קטרוג שתיפסק הטובה. ועוד שלא נזכר כן בשום אחד מהראשונים, עכ"ד.
ומאידך מצאנו בדברי רבותינו בכמה מקומות שציינו את יום הלידה לשבח, וכמו שאמרו במדרש (תנחומא סו"פ פקודי) "ולמה לא עמד המשכן מיד, אלא מפני שחשב הקב"ה לערב את שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו". הרי שהקב"ה רצה לציין את הקמת המשכן דוקא ביום לידתו של יצחק.
וראה לרבינו יוסף חיים זי"ע בספרו בן איש חי (ש"ר פרשת ראה אות יז) שיש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. והביא שיש נוהגים לציין את יום כניסתם למילה, שהוא יום שמיני ללידתם, עיי"ש. וכ"כ עוד בספרו בן יהוידע (ברכות כח.) במעשה ברבי אלעזר בן עזריה שנתמנה להיות נשיא ונעשה לו נס ונהיה זקנו לבן בלילה אחד. ובגמרא אמרו על זה "ההוא יומא בר תמני סרי שני הויא", וכתב הגרי"ח שאפשר שאותו היום היה יום הלידה שלו, והיה לו י"ח שנים שלמים, ולכן הצליח לעשות לו נס זה, שידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח, ועל כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו, ע"כ.
ובירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ח) אמר רבי יהושע בן לוי עמלק כושפן היה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו (יום הולדת. קרבן העדה), לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו (שאז המזל שולט ביום ההוא ועוזר לו. קרבן העדה). מה עשה משה, עירבב את המזלות, ע"כ.
וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין (קונטרס דברי חלומות אות כ, ליל מוצש"ק וישלח) שהיום שאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שאמרו בגמרא (קידושין לח.) שצדיקים מתים ביום שנולד, היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו. אבל מי שאין צדיקים, שאין המיתה מיד ביומו התרוממות מעלה, אין להם לירא ביום לידתם מן המיתה, ועיי"ש עוד. וכתב בהלל אומר (אורח חיים סי' קלט) שיום זה מסוגל לבטל ממנו כל גזרות רעות והוא יום הצלחה ומזל.
וכ"כ החיד"א (זרוע ימין פ"ב מ"י) שביום הולדת יש לו לאדם כח גדול, והוא מוגן מפגעים וצרות יותר מיום אחר, ובאותו יום טמונים כל גרעיני הצלתו בעולם הזה. וכ"כ עוד בספרו חומת אנך (קהלת אות יא עה"פ עת ללדת) שעת הלידה הוא מזל בריא וחזק מאוד.
הגאון החתם סופר בהגהותיו על הפרי חדש (אורח חיים סי' תכח) כותב "מחזור רצ"א שנת תקכ"ג. נ.ב בו נולדתי ז' תשרי סמוך לקבלת שבת לאורך ימים טובים". וראה עוד להגה"ק מפיאסעצנא הי"ד בספרו צו הזירוז שמתאר את יום הולדתו הארבעים. וכן בספר אגרות סופרים ח"א (עמ' פג) מובא מכתב של הגאון רבי שלמה איגר שביום מלאת שמונים שנה לאמו של רבי נתן אדלר עשו חגיגת יום הולדת גדולה בהשתתפות בנה יחד עם כל יושבי העיר.
ובהקדמת הכתב סופר על התורה (אהל לאה, עמ' כט) כתב בנו רבי שלמה סופר ז"ל שבראש חודש אדר יום הולדת אביו הכתב סופר זצ"ל, ציוה למשמשו שלא יניח לאדם לבוא לפניו כל היום, והיה רגיל מימי נעוריו לסיים על יום זה איזה מסכתא, וכל הבאים חזרו בלא מלואת מבוקשם, ובא רב גדול אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתנו וביקש ליכנס, והגידו לו את אשר ציוה רבו, והיה הדבר לפלא בעיניו ובעל כרחו נכנס, והשתומם על המראה כי מצא את רבו גועה בבכי, ושאלו רבינו למה אתה בוכה, ויאמר דע תלמידי חביבי היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי והרי אני בן נ"ד שנים, וד"ן אני את עצמי ויאמרו המושלים בואו חשבון הנפש במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר נצבו עליו כמו נ"ד, במה ביליתי עתותי היקרים ומצאתי בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות ולמה לא אבכה על בילוי ימיי אשר אינם חוזרים, ויש לי לבכות מאין הפוגות, וכשמוע התלמיד את דברי רבו בכה גם הוא, כי אם בארזים נפלה שלהבת, אשר כל ימיו לא עסק רק בתורה עבודה וגמילות חסדים במדה גדולה כל כך ובכל זה בוכה ודואג על שנותיו, מה יענו אזובי הקיר אשר באמת בילו שנותיהם בבהלה", עכ"ד (וכ"ה בספר חוט המשולש עמ' עב). והובא בשו"ת להורות נתן ח"ט (סי' ה אות ד), ועיי"ש מה שהביא עוד מהגאון מצעהלים זצ"ל, וסיים על זה שיום הולדת הוא יום של תשובה וחשבון נפש.
וראה עוד בשו"ת גנזי יוסף (סי' ד) שכתב לעשות סעודה בכל שנה ביום ההולדת. ובשו"ת חוות יאיר (סי' ע) ובפת"ש (יו"ד סי' ריז ס"ק טז) נסתפקו אם סעודת יום הולדת נחשבת לסעודת מצוה, עיי"ש.
ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קמח) מובא שהכתב סופר נהג בכל שנה ביום הולדתו לסיים מסכת. וכ"כ בהלל אומר (שם) שהיום הראשון של כל שנה מימי חייו היום שהוא יום הולדת, מחוייב בר נש לקיים מחשבתו ורצונו של הקב"ה ולהקדישו כולו ולא רובו מתוך כולו שיהיה קדש לה', ועכ"פ ישתדל באורייתא יומא דא, ע"כ. והגאון האדר"ת בספר תפילת דוד (אות ד) כתב סגולה לומר בכל שנה פרק אחד בתהלים לפי שנת האדם, כגון ביום הולדת כ"א יאמר כל השנה בכל יום פרק כ"א בתהלים, וכן כל ימי חייו, וסיים על זה "וכן אני נוהג". ועוד כתב (נפש דוד עמ' לט) שבערב שבועות (הגאון האדר"ת נולד בשבועות) לעת פנות היום הידר להניח תפילין עד קרוב לשקיעת החמה כדין, למען תצא השנה במצוה, לאשר יום ראשון של עצרת היום יום מולדתו לאריכות ימים ושנים טובים.
בספר אוצר החסד (קרן שמואל, ירושלים תרנן עמ' 26, הובא בספר דרש דרש להגר"ש דבליצקי עמ' פה) מובא שכשהגיע הגר"ש סלנט זצ"ל לגיל שבעים שלח באותו היום שבעים מטבעות לצדקה וכן במלאת לו שמונים שנה שלח שמונים מטבעות. וכן הגאון מהר"ח פלאג'י משנכנס לשבעים שנה עשה יומא טבא לרבנן בכל שנה ביום שנולד (צוואה מחיים אות מ).
והגאון בעל תפארת ישראל (בצוואתו, אות ר) כתב "הנני מצווה לכם בניי ובנותיי שליט"א ביום הלידה של כל אחד יכתבו לו כל אחיו ואחיותיו ברכת מזל טוב", ע"כ. וכן בספר מאיר עיני ישראל ח"ו (עמ' 578) מובא שהחפץ חיים זי"ע אמר שהיום ההולדת הוא יום תפילה ובקשה, והסמיך זאת על הפסוק "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ".
ולסיום, יש להביא כאן ביאור אודות ברכה השגור ומקובלת בפי כל לברך אחד לחבירו בברכת "עד מאה ועשרים שנה". ויש לשאול מדוע מברכים דוקא עד מאה ועשרים, שהרי מצינו גדולים וצדיקים בתנ"ך שחיו הרבה יותר מכך, וכן מצינו גם כאלו שחיו פחות מכן, וגם בלשון הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ואם כן מנין נשתרשה ברכה זו שמברכים עד מאה ועשרים.
וראיתי להגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א (הובא בספר איש אשר רוח בו, תולדות הגאון רבי יהושע מאמאן זצ"ל, בהספדים עמ' 215) שעמד בזה, וציין לפסוק בספר מלכים (פרק א) "ותקוד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם". ובודאי שאין הדברים כפשוטם שיחיה לעולם ממש.[3]
אלא ש"לעולם" פירושו חמשים שנה, וכמו שנאמר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא, ו), שהכוונה עד היובל שהם חמשים שנים.
באותו הזמן שבת שבע בירכה את דוד היה הוא בן שבעים שנה, ואם כן בירכה אותו שיחיה עוד חמשים שנה, ואז יהיה בן מאה ועשרים. ומכאן למדנו לברך עד מאה ועשרים, כמו שמצינו שבירכה בת שבע, עכ"ד.
ומאידך, ראיתי להגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א (במאמר שנתפרסם בקובץ גליונות, פ' נח תשפ"א) שהביא דברי חז"ל (רש"י בראשית ו, יד) עה"פ עשה לך תיבת עצי גופר, הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו. וכ"כ עוד בפירוש רש"י (בראשית ו, ג) עה"פ ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה, שעד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. מבואר שהקב"ה המתין לאנשי דור המבול מאה ועשרים שנה, והעמיד להם את נח שיתרה בהם כדי שישובו בתשובה.
והעולם רגילים לברך אחד את חבירו "שתחיה עד מאה ועשרים שנה", ורגילים להסתמך על הפסוק ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה. אמנם באמת זו טעות, כי אין כוונת הפסוק שאורך חיי האדם הם מאה ועשרים שנה, אלא כוונת הפסוק שהקב"ה האריך אפים והמתין לאנשי דור המבול במשך מאה ועשרים שנה, ואין לזה שייכות כלל לאורך חיי האדם.[4]
אמנם יש למצוא יסוד למנהג לברך את חבירו שיחיה עד מאה ועשרים, שכיון שמשה רבינו חי מאה ועשרים שנה, לכן הורגלו לברך האחד את חבירו שיחיה עד מאה ועשרים שנה, כי מסתמא לא יחיה יותר ממשה רבינו. ויש שמועה בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שאין לברך את חבירו שיחיה עד מאה ועשרים שנה, דיש בזה חשש איסור קללה שהרי יכול לחיות יותר, דכיון שלא מצאנו שום מקור בתורה שחיי האדם מוגבלים רק למאה ועשרים שנה, ואדרבה מצאנו שרבי יוחנן חי ארבע מאות שנה, וכן עוד אמוראים חיו יותר ממאה ועשרים שנה, א"כ כשמברכו עד מאה ועשרים שנה נמצא כמקלל במה שמגביל לו את החיים עד מאה ועשרים. וביותר יש להוסיף, שהרי הרמב"ם (פיה"מ סנהדרין פ"י) כתב שבימות המשיח יאריכו חיי בני האדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים, וא"ע עכ"פ כשיבוא משיח צדקנו יהיה מצוי שאנשים יאריכו ימים יותר ממאה ועשרים שנה, ולכן בפשוטו אין לברך "עד מאה ועשרים שנה", אלא לברך בסתמא שיזכה לאריכות ימים, עכ"ד.
בסיכום: ישנן דעות חלוקות בעניין חגיגת יום הולדתו של האדם, יש שכתבו שיש טעם הגון לציין יום זה בסעודה והודיה להקב"ה, אמנם יש שלא נהגו לציין יום זה כלל.
בברכה,
יניב בוזגלו
[1]. וע"ע שו"ע (יו"ד סי' קמח סעי' ז). אמנם אעפ"כ אין איסור בדבר משום בחוקותיהם לא תלכו, עי' ברמ"א (שם סעי' א) ע"פ המהר"י קולון.
[2]. ספר סגולות רבותינו (עמ' 348). וראה עוד שם (בעמ' 350) נשאל עוד הגרח"ק האם הגאון החזו"א נהג לעשות איזה דבר ביום הולדתו, והשיב שלא היה עושה שום דבר.
[3]. ועוד, שהרי בת שבע רצתה שבנה שלמה ימלוך אחרי דוד, ואם כן בודאי שלא התכוונה בברכתה שיחיה דוד לעולם, שאם כן שלמה לא ימלוך.
[4]. וראה בירושלמי (נזיר פ"ז ה"ב) שהוכיחו שחיי האדם הם יותר ממאה ועשרים שנה, וע"ע בפירוש הראב"ע (בראשית שם). ובמלבי"ם (שם) פירש הפסוק כפשוטו, אבל דבריו דלא ככל הקדמונים.
