שאלה: בית כנסת שמתקיימים בו מנייני תפילה בחצר בית הכנסת שהיא מגודרת, ורוב ככל המתפללים יוצאים לבחוץ, וכשעומדים בתפילה אחוריהם לכיוון ארון הקודש, אם מותר הדבר?
תשובה: בגמ' (ברכות ו:) אמר רב הונא המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מיהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מיהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור הגמ'.[1] שיטת רש"י (ע"פ מ"ש בתר"י, ולא כמ"ש ברש"י שלפנינו) שהאיסור נאמר במי שעומד מחוץ לבית הכנסת בצד הפתח שנכנסים בו לבית הכנסת ומתפלל כשפניו לצד שכנגד הפתח. ועושה בזה ג' דברים: א- שמתפלל מחוץ לבית הכנסת. ב- שמתפלל לכיוון הפוך מהציבור. ג- שאחוריו כלפי בית הכנסת. ושיטת התוס' שדברי הגמ' הם על המתפלל אחורי בית הכנסת היינו מאחורי הכותל שאין בו פתח, שהציבור מתפללין לכיוון כותל זה, והעומד מאחוריו אין לו להתפלל אפילו שהוא לאותו הכיוון שהציבור מתפללין אליו.
ונפק"מ בין שיטת רש"י להתוס', אם עומד בצד מזרח ומתפלל לכיוון שהציבור מתפללין, לשיטת רש"י אין בזה איסור, אלא שרק מפסיד המעלה שאמרו להתפלל בתוך בית כנסת. ולהתוס' אם עומד בצד מזרח ומתפלל לכיוון שהציבור מתפללין ע"ז אמרו שנקרא רשע.[2]
ובב"י (אור"ח סי' צ) הביא מהגה"מ שאין להתפלל כלל לא במזרח ולא במערב כדי לצאת ב' השיטות. ויש לתמוה, שאם מתפלל בצד הפתח לכיוון שהציבור מתפללין מותר לב' השיטות. וראה בדרכי משה (סק"א) ובב"ח (ס"ה) שכתבו כן להדיא שבכה"ג מותר. מרן בשו"ע (שם סעי' ז) הביא פירוש רש"י והתוס' וכתב שראוי לחוש לדברי שניהם.
ולדעת רבינו יונה אם מתפלל כשהוא בתוך בית הכנסת, אלא שמכוין עצמו לצד אחר, גם זה אסור, אלא שאינו נקרא רשע (לפי שרשע הוא כאשר עושה ג' דברים, א- שהוא בחוץ. ב- שמתפלל לכיוון הפוך מהציבור. ג- שאחוריו כלפי בית הכנסת. וכאן הרי אינו בחוץ). וראה בפמ"ג שנפק"מ שנקרא רשע היינו שנפסל לעדות מדרבנן (עי' חו"מ סי' לג, ונפק"מ בין פסול עדות מדרבנן או דאורייתא, עי' שו"ע אה"ע סו"ס מב), אמנם יצא יד"ח תפילה.
אולם כתב רבינו יונה שלכו"ע אם עומד בחוץ כשהוא לצד צפון או דרום ואחוריו לבית הכנסת נקרא ג"כ רשע, ואם פניו לבית הכנסת אינו נקרא רשע. (וזה גם כוונת הגה"מ שהביא הב"י מיד אחר דברי רבינו יונה, ודו"ק). ובשו"ע פסק שגם כשמתפלל בשאר צדדים חוץ לבית הכנסת יש להחמיר שיחזיר פניו לבית הכנסת. ובמשנ"ב (ס"ק יט) כתב שדוקא כשאינו יכול להפוך פניו למזרח (כגון כשיש צואה לפניו וכדו') יהפוך פניו כנגד בית הכנסת, אבל אם יכול להפוך פניו למזרח, עדיף יותר שיעשה כן ממה שיהפוך פניו לבית הכנסת.
ויש לדון עוד בבית או בית כנסת אחר שנמצאים אחורי בית הכנסת, שבשו"ת הרמב"ם (הובא בב"י) נשאל בזה, והשיב שלא נאמר האיסור אלא במקום הפתוח מחוץ לבית הכנסת, והביא ראיה מהמעשה שהובא בגמ' בההוא טייעא, שבודאי נאמר זה במקום פתוח ששם ניכר הדבר שמתפלל לכיוון אחר מהציבור, דאל"כ וכי יעבור אדם בתוך רשות של אדם אחר. וכתב הרמב"ם שלא חלק אדם בזה לעולם ולא עלה על לב חכם ששמענו שמעו שיש בזה איסור בעולם. וסיים הרמב"ם שזה דבר פשוט וידוע לכל בכל מקום החצרות הסמוכות לבתי כנסיות והעם מתפללין שם לכל רוח שתהיה כנגד ארץ ישראל, ע"כ. וכן פסק בשו"ע.
ומעתה נבוא לניד"ד, אם בחצר מגודרת שלפני בית הכנסת מותר להתפלל. ובדין עזרות שנמצאות במזרח או במערב בית הכנסת, נחלקו הפוסקים. שבב"י הביא מרב האי גאון שאמר שגם בזה יש איסור, ולכן אין לעשות העזרות אלא בצד צפון או דרום. אמנם מדברי הרמב"ם בתשובה (הנ"ל) מוכח שגם בכה"ג אין איסור, כל שאינו מקום פתוח ממש. ובשו"ע פסק כהרמב"ם. ובמשנ"ב (ס"ק כא) כתב שיותר טוב כשבונים בית כנסת לעשות העזרות לצד דרום או צפון, כדי לחוש לדעת רב האי גאון.
ויש לציין עוד שנחלקו הפוסקים אם דין זה נאמר דוקא כשהציבור מתפללין י"ח, ראה במשנ"ב שהביא מחלוקת בזה, היד אליהו כתב שלא נאמר ד"ז אלא כשהציבור מתפללין.[3] ובתהלה לדוד כתב לבאר שיטתו שכיון שהאיסור משום שהוא עומד היפך מה שהציבור עומדין, אין זה אלא במקום שמחוייבים לעמוד כנגד צד מסויים, והיינו בתפילת העמידה, אבל בשאר התפילה הרי יכולים לעמוד לאיזה צד שירצו. והוסיף עוד התהלה לדוד שאין האיסור אלא בהשתחויה בלבד, אלא שבנוב"י כתב לבאר טעם היד אליהו שאינו משום ההשתחויה בלבד.
אמנם במאמ"ר כתב שד"ז הוא גם כאשר אין הציבור מתפללין. ושכ"ה מסתמות דברי הגמ' והשו"ע. שאם כדברי היד אליהו היה להם לפרש דבריהם.[4]
ובדין להתפלל במעבר שבין ב' בתי כנסת, ששם הוא גם אחורי היכל בית הכנסת אך גם לפני פתח בית הכנסת (מצוי בשטיבלאך), ראה בספר במחוקק במשענותם (שמואליאן, אור"ח ח"א עמ' קיח) שכתב שפשוט שמותר. ולענ"ד צ"ע, ונראה לאסור אא"כ הוא חצר של בית הכנסת שאז באנו למח' הנ"ל. ומצוי דבר זה בתפילות יום הכיפורים כאשר אין מספיק מקום בתוך בית הכנסת, או כאשר אדם מאחר לבית הכנסת ורוצה להתפלל בחוץ, אם רשאים להתפלל אחורי קיר בית הכנסת שבו נמצא ארון הקודש בצד מזרח, ומה הדין בהנ"ל בחצר מגודרת שלפני בית הכנסת.
ונלע"ד שבניד"ד יש להוסיף עוד סברא להיתר בזה, שהרי אין כאן ציבור שמתפלל כלל בתוך בית הכנסת, שאז הוא נראה פורש מהם, אלא כל הציבור יוצאים להתפלל בחוץ, ואין אף אחד שנשאר בפנים, וגם אם יש מיעוט שמתפללים בתוך בית הכנסת הרי שהוא נגרר אחר הרוב שנמצאים בחצר. וכיון שאינו מתפלל כשאחוריו לציבור, או להיפך מהציבור, אינו בכל מה שאמרו בדין המתפלל אחורי בית הכנסת, ואמנם עדיין אינו מתפלל בבית הכנסת, ואחוריו לבית כנסת, אבל אינו כל כך חמור, ודו"ק.
ובמה שאחוריהם לארון הקודש, אין בכך זלזול בס"ת וכדו', וכמו שכתב בשו"ע (יו"ד סי' רפב סעי' א) שלא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ היה גבוה י' טפחים. ועפ"ז כתבו האחרונים (ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' יט) ליישב מנהג העולם שמסתובבים באמירת קבלת שבת לצד מערב ואחוריהם לארון הקודש, וכן כאשר עומד הדרשן כשאחוריו לארון הקודש, וכן הכהנים שעומדים בעת ברכת כהנים כשגבם כלפי ארון הקודש, והטעם כיון שהס"ת בגובה י' טפחים וחשיב שנמצא ברשות אחרת,[5] ומינה לניד"ד, ודו"ק.[6]
[1]. ועי' בב"ח (ס"ה) במה שכתב לבאר בסברת מחלוקתם, וראה עוד בתוס' רא"ש. ובפשטות מחלוקתם אם "אחורי" קאי על בית הכנסת עצמו או שקאי על האדם, ודו"ק.
[2]. אבל באופן שנקרא רשע לפירוש רש"י, נראה שגם להתוס' נקרא רשע, ונלמד במכל שכן מהאופן בו הם פירשו דברי הגמ', וק"ל.
[3]. וביד אליהו שם כתב שאין לו ראיה לדבר זה, אבל כך נראה לו מסברא.
[4]. וכמו שאמרו להדיא בסעי' ח בדין העובר אחורי בית הכנסת שזהו דוקא בשעה שהציבור מתפללין.
[5] וראה ביחו"ד שם שדחה דברי החות יאיר שכתב שצריך שהס"ת יהיה גבוה י' טפחים מעל ראשו של העומד, עיי"ש. וע"ע שם במ"ש ליישב הסתירה בדברי הט"ז. והמחמיר שלא לעמוד כשאחוריו ממש כלפי ארון הקודש, תע"ב.
[6]. ולהשלמת העניין יש להביא כאן ביאור המעשה המובא בגמ' בההוא טייעא. בגמ' שם איתא "ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא, חלף אליהו חזייה אדמי ליה כטייעא אמר ליה כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסרא וקטליה", ע"כ. ונחלקו המפרשים בביאור המעשה, שבמהרש"א כתב שגירסת הרי"ף היא הנכונה שכתב "חלף ההוא טייעא" ולא "חלף אליהו", כיון שלא מסתבר שנתחייב מיתה על שנתפלל לכיוון אחר ממה שהציבור מתפללין, עד שנשלח אליהו מן השמים כדי להורגו. וליישב הגי' שלפנינו כתב ליישב שמ"ש "אידמי ליה כטייעא" היינו שאותו אדם שהתפלל שלא כהוגן היה נראה לאליהו הנביא כטייעא ולכן הרגו. אמנם בבן יהוידע תמה על ביאור המהרש"א: א- מדוע נתחייב הערבי מיתה. ב- מהו שאמר אליהו "כדו בר קיימת קמי מרך", והלא באותו הזמן עדיין לא נוצרה כת הישמעאלים. ג- איך יתכן שיטעה אליהו ויהרוג אדם מישראל בשגגה לפי שיסבור שהוא ערבי, והלא אליהו מלאך הוא. ועל כן ביאר הגרי"ח הגמ' שאליהו נדמה כסוחר ערבי לאותו יהודי שהתפלל. ואף שלא מצינו חיוב מיתה על דבר זה, קיי"ל כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, והיינו מיתה בידי שמים, ולכן נשלח אליהו להרוג את אותו יהודי. הוסיף הגרי"ח שנדמה אליהו לסוחר ערבי כדי לקדש שם שמים שיאמרו אנשים שאפילו גוי מבין שאין לאדם להתפלל אחורי בית הכנסת, ע"כ. וראה במעדני יו"ט שמחמת קושיות הנ"ל ביאר שמ"ש "אידמי ליה וכו'" היינו שהכל היה בדמיון או בחלום הלילה, שאותו אדם שהתפלל שם לבו שעושה שלא כהוגן והיה נפעם ברוחו עד שהיה נראה לו בדמיונו שבא אליהו והרגו. וכ"ה בחידושי גאונים שעל העין יעקב.
