שאלה: השומע את חבירו דרך הרדיו או הלווין או בשיחת טלפון, שהוא מברך ברכה, שעל פי חוות דעת מומחים מתברר שיש בוודאות הפסק בין זמן סיום הברכה שבמקום המברך לבין הזמן ששומע חבירו שנמצא במקום מרוחק, האם מותר לשומע לענות אמן וכן שאר דברים שבקדושה?
תשובה: הנה יש לדון בזה בג' דדינים שונים: א- הפסק בין המברך לשומע (שו"ע אור"ח סי' נה סעי' סעי' כ). ב- השומע עונה אחר ברכה ששומע דרך מכשיר הרדיו שאינו בר חיובא, וזה כמו ששומע ברכה מתוכי וכדו' שאינו עונה אמן (שו"ע סי' רטו סעי' ב). ג- השומע עונה אמן לאחר שעובר שיעור שלום עליך רבי לאחר סיום הברכה, כיון שידוע שישנו הפרש של כמה שניות עד שעובר השידור דרך הלווין וכדו' (שו"ע סי' קכד סעי' ח).
א. עניית אמן כאשר יש הפסק טינוף וכדו' בין המברך לשומע
בב"י (אור"ח סי' נה) כתב בשם מהר"י אבוהב בשם הירושלמי שאם יש הפסק טינוף או ע"ז בין המברך לבין השומע, אין לענות אמן. ובשו"ע (שם סעי' כ) כתב "היו עשרה אנשים במקום אחד ואומרים קדיש וכו' ויש אומרים שצריך שלא יהיה מפסיק דבר שאינו נקי או ע"ז".
נחלקו האחרונים כיצד דעת מרן השו"ע לדינא, שבלבו"ש (ס"ק כא) הבין שדעת מרן להקל בזה, דהוי ככל סתם וי"א שהלכה כהסתם, וגם כאן כתב השו"ע ד"ז בלשון יש אומרים, להורות שאין הלכה כן. אלא שסיים שראוי להחמיר, ובשעה"ד המיקל לא הפסיד, ע"כ. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק סב). אולם בכה"ח (שם אות צה) הבין שגם השו"ע מחמיר בזה, ומ"ש ד"ז בלשון יש אומרים אינו בא לחלוק על הסתם שלפני כן, אלא מפרש דבריו (וכתב בלשון יש אומרים כיון שאינו נמצא בדברי גדולי הראשונים, וכידוע ואכמ"ל).
עוד כתבו האחרונים אם דין זה נאמר דוקא כשרואה את הטינוף או הע"ז, או אפילו כשאינו רואה. שלדעת הגר"א (מעשה רב סי' מז) ועו"פ אין איסור אלא כשרואה. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' סח).
ב. עניית אמן כאשר שומע הברכה מאדם שאינו בר חיובא
בגמ' (סוכה נא:) מובא מעשה בבית הכנסת של אלכסנדריה של מצרים שהיו מניפים בו בסודרים כדי שיידעו הציבור מתי לענות אמן וכיו"ב, עיי"ש. הרי שאע"פ שאין הציבור שומע את הברכה, רשאים לענות אמן. וכתבו התוס' (ברכות מז.) שאין זה בכלל אמן יתומה, כיון שהיו יודעים הציבור באיזו ברכה השליח ציבור עומד ועל מה הם עונים. ומזה יש ללמוד לניד"ד שע"י הרדיו השומע יודע שאמרו קדיש וכדו' ויכול הוא לענות אמן.
ואף שהקול הנשמע דרך הרדיו איננו הקול הטבעי היוצא מפי השליח צבור, אלא הוא קול הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ה"ממברנא", עדיין אין לדמותו למי ששומע ברכה דרך הקלטה שבודאי אינו עונה אמן, והחילוק בזה מבואר, ששם הקול של המדבר נפסק מכבר, ופנים חדשות באו לכאן, שהוא שומע מהתקליט שאינו בר חיובא. אבל השומע בשידור חי הרי שסוף סוף באותה שעה הציבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכו', לכן רשאי לענות עמהם. והרי זה דומה ממש למה שאמרו בגמ' סוכה הנ"ל במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים, והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן, שרשאי לענות.
והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה אור"ח ח"ב סי' קח, הובא בשו"ת יחוה דעת ח"ג עמ' קסו) כתב להשיב ע"ד הסוברים שאין יוצאים יד"ח בשמיעה ע"י המקרופון, כיון שאינו שומע את קול האדם עצמו והרי הוא כשומע ממי שאינו בר חיובא, שאפילו אם נאמר כן, מ"מ כיון שהוא נשמע רק בשעה שהאדם קורא יש להחשיבו כקולו ממש, ומנין לנו שעצם השמיעה הרגילה אינה כן, שנוצר איזה דבר באויר שמגיע לאזנו, וכן מסתבר לפי חכמי הטבע, שהקול יש לו שיהוי קצת בהילוכו עד שמגיע לאוזן, ומ"מ נחשב הוא לקול אדם, וכן יש לומר בקול הנשמע דרך במיקרופון, ע"כ. (אלא שלמעשה שם כתב שלא לעשות כן, כיון שהוא ענין חדש, ויש למנוע מדברים כאלו).
והנה בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' סח) דן בזה רק בעניין ב' העניינים הראשונים, ושם כתב שאע"פ שצריך לענות אמן, מ"מ אינו יוצא בזה יד"ח מדין שומע כעונה, הואיל ואינו שומע מבר חיובא, עיי"ש. וע"כ בניד"ד אינו נחשב לו שאמר סליחות בציבור, וממילא פשוט גם שאינו יכול לומר את הקטעים שנאמרים בארמית, וכמו שפסק בשו"ע (אור"ח סי' קא סעי' ד) שאסור ליחיד לומר אפילו קטעים שנתקנו לאומרם בארמית, וכדעת הסתם שם. וכיום ישנם מחזורים איש מצליח שהדפיסו לשון התרגום בעברית מתחת לכל תיבה בקטעי הארמית.
ג. עניית אמן לאחר זמן שסיים המברך
בגמ' (ברכות מז.) אין עונין אמן יתומה וכו' כל העונה אמן יתומה, בניו יהיו יתומים, ע"כ. ונאמרו בראשונים כמה פירושים מהי אמן יתומה. רש"י והתוס' פירשו כשעונה אמן על ברכה שלא שמע אותה וגם אינו יודע מהי הברכה, אלא שומע אנשים שעונים אמן ועונה גם כן. ורב האי גאון פירש כשעונה אמן על ברכה שלא נאמרה כתקנה כהוראת חז"ל (לדוגמא, שלא הזכיר שם ומלכות, עי' אור"ח סי' ריד. או שבירך נוסח ברכה שאינו נכון וכדו'). ובספר הערוך הביא בשם רב נסים גאון שפירש דהיינו כשרוצה לצאת יד"ח בברכה, ועונה אמן אע"פ שלא שמע את הברכה. וכתב בב"י שכיון שהרמב"ם מסכים לדעת רב נסים גאון, ושגם בירושלמי מפורש כן, הכי נקטינן. וכ"פ הרמב"ם, וכן נפסק בשו"ע (אור"ח סי' קכד סעי' ח). והאבודרהם והמאירי פירשו כשעונה אמן בזמן מופלג מן הברכה. וכ"כ הרמ"א "ולא ימתין עם עניית אמן, אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן". וכתבו הפמ"ג דהיינו תוך כדי דיבור.
ולמעשה נקטינן כדעת מרן השו"ע, וא"כ אין כל בעייה לענות אמן בניד"ד שהרי הוא שומע את הברכה. ובאחרוני זמנינו (עין יצחק ח"א עמ' שלו, ברכת אהרון בוארון ח"א עמ' קסא) שכתבו כמה טעמים להקל בזה: א- גם האומרים שאין לענות אמן לאחר זמן מרובה מסיום הברכה, היינו דוקא כששומע את הברכה באופן רגיל כדרכו והוא משתהה ומתעכב ועונה לאחר זמן, שאז נראה כאילו האמן "יתומה" שאין לה אב. אבל כששומע דרך הרדיו ועכשיו שמע את סיום הברכה, וניכר בבירור שהאמן שלו שייכת לאותה הברכה, אינה נחשבת לאמן יתומה. ב- מש"כ הפמ"ג שאין לענות לאחר שעבר שיעור אמירת "שלום עליך רבי" אינו מוכרח בדברי האבודרהם, כיון שהוא כתב שעונה "לאחר זמן מרובה". וכן בלבוש כתב "הרבה לאחר שיצאה הברכה מפי המברך" (ועיי"ש בעמ' קסז מ"ש שאין דבריו אלו סותרים למ"ש בשו"ע סי' קכד סעי' יא ומקורו בדברי התה"ד). ג- ושם הביא שבירחון אור תורה כתב חכם אחד שגם לשיטת הפמ"ג י"ל ששיעור תוך כדי דיבור אינו נמדד מסיום הברכה אלא משעה שהשומע שמע את סיום הברכה (וראה שם הוכחתו ממה שענו הכהנים אמן על הברכות והקללות שבהר גריזים והר עיבל, עיי"ש). ושם דחה דבריו שמדברי הראשונים מבואר שהשיעור נמדד מסיום אמירת הברכה מפי המברך (ודחה ראייתו הנ"ל).
והיה מי שרצה לומר שכדי להינצל מחשש איסור אמן יתומה יענה השומע (דרך הרדיו) אמן קודם שישמע את סיום הברכה. אמנם בניד"ד הרי יש לחוש לאידך גיסא שעונה קודם סיום הברכה והויא אמן חטופה ח"ו. (ועיי"ש בעמ' קע שדחה דברי מהר"י חאגיז בזה).
אלא שעדיין יש לדון בזה לפי הכלל בידינו "ספק אמן לקולא" (עי' יבי"א ח"א סי' כט), וא"כ גם בניד"ד יש לומר שמ"מ לדעת הפמ"ג ודעימיה בשיטת הרמ"א אין לענות אמן לאחר תוך כדי דיבור מסיום הברכה. אלא שגם על זה יש להשיב: א- כשיש ספק ספיקא שפיר עונין אמן (יבי"א ח"ח חאו"ח סי' כה אות ח), ובניד"ד הרי ישנן כמה ספיקות וכנ"ל (דעות החולקים על האבודרהם, ועוד שכאן אינו מחכה מסיום הברכה שהוא שומע, ושמא זמן מרובה שכתב האבודרהם הוא יותר מכדי דיבור). ב- הכלל של ספק אמן לקולא אינו מוסכם (עי' בברכת אהרון שם עמ' קעב).
ואם יכול לענות י"ג מידות גם בלא טעמי המקרא, הנה לכאורה כיון שי"ג מידות הוי ככל דבר שבקדושה (שו"ע אור"ח סי' תקסה), א"כ צריך לאומרו בעשרה מישראל שנמצאים במקום אחד (אור"ח סי' נה). אלא שהנה בתוס' (עירובין צב:) הקשו ממה שאמרו בגמ' (שם) שאין עשרה מצטרפין למניין אא"כ היו כולם ברשות אחת, ממה שנחלקו בפסחים (פה:) רב וריב"ל, שלרב צריך שיהיו כולם ברשות אחת, ולריב"ל אין צריך כיון שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים. ובסוטה (לח:) משמע שהלכה כריב"ל, וכאן בעירובין משמע שהלכה כרב. ותירצו בתוס' שיש לחלק בין צירוף לעשרה שצריך שיהיו כולם במקום אחד, לבין כשיש עשרה ואחד נמצא מבחוץ ורוצה לענות דברים שבקדושה, ע"כ. וכ"פ בשו"ע (אור"ח סי' נה סעי' כ), וכ"כ בניד"ד ממש בספר עין יצחק (שם עמ' שלט), ושדעת רוב הראשונים כדעת התוס', ודלא כהרמב"ן שאסר בכל גווני, עיי"ש. ופשוט שה"ה גם לגבי עניית קדושה וכדו'.
בסיכום: השומע ברכה דרך הרדיו או הלווין, וכן השומע ברכה מחבירו דרך הטלפון וכדו', אע"פ שיודע בודאות שעובר זמן רב בין סיום הברכה לבין הזמן ששמע את הברכה בפועל, צריך לענות אמן. וכן צריך לענות שאר דברים שבקדושה (קדיש וכדו').
