שאלה: אדם שנתגרש מאשתו, אך רוצה להישאר לגור בקרבת מקום לביתה כדי שיוכל לפקח ולדאוג לכל צרכי ילדיו ולשמור איתם על קשר טוב. האם יש איזה איסור בדבר?
תשובה: בגמרא (כתובות כז:) המגרש את אשתו, לא תינשא בשכונתו. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. ופירש רש"י הטעם משום שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו ויש לחוש שמא יבואו לידי עבירה. אבל כל זמן שלא נישאת, תדור בשכונתו, עכ"ד. והטעם שמקילים כשלא נישאת, כתבו הרא"ש (סי' לב) והר"ן (שם) משום שאיסור פנויה קיל טפי.
אולם הרמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה כ"ז) כתב "מי שגירש את אשתו מן הנישואין, לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות". ולא חילק בין אם נישאת ללא נישאת, וזה דלא כמו שכתב רש"י. וגם מרן בשולחן ערוך (אבן העזר סי' קיט סעי' ז) כתב לשון הרמב"ם להלכה, ומסתימות דבריו משמע שאינו מחלק בזה. (וראה בחידושי אנשי שם (כתובות שם) שגם רש"י לא היקל בפנויה אלא שתגור באותה השכונה, אבל באותה החצר גם בפנויה איכא איסור, עיי"ש. וזה כדברי הרמב"ם, שגם הוא כתב דינו רק בחצר, ובכהאי גוונא סתם דבריו ולא חילק, וק"ל).
וגדר שכונה בזה, כתבו התוספות (כתובות כח. ד"ה ואם) דהיינו ג' בתים בסמיכות זה לזה. וראה בפתחי תשובה (יורה דעה סי' שלט סק"ו) בדין שפיכת מים שבשכונת המת, שהכוונה שני בתים עם הבית שממנו מרחיקים, וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קיג).
ובגמרא (שם) שאלו מי נדחה מפני מי, כלומר שאם שניהם רוצים להישאר לגור באותה השכונה, את מי אנו מכריחים לעזוב. והשיבו שאם הבית היה של הבעל, היא נדחית מפניו, ואם הבית היה שלה אז הוא נדחה מפניה. ואם הבית היה של שניהם היא נדחית מפניו, כיון שלגבר קשה להיטלטל ממקומו יותר מהאשה, ע"כ. (ועי' ברד"ק ישעיה כב, יז. שכתב שעל האשה יותר מרחמים מעל האיש, ולכן היא תמצא בקלות מי שירחם עליה ויאסוף אותה אל ביתו בעת גלותה).
עוד נחלקו הפוסקים אם מועיל יחוד עם גרושתו כשיש אחרים שנמצאים עימם, שבחלקת מחוקק (אבן העזר שם ס"ק יז) כתב להקל. אולם הבית שמואל (שם) החמיר בזה, וכ"כ המשנה למלך (הל' איסו"ב שם).
ובחפש'י בדברי האחרונים, ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (סי' שב) שנשאל מגרוש אחד שרוצה לבקר את אמו ולשהות בביתה בימי החופש, ובאותה החצר גרה גם גרושתו בבית אחר, האם מותר לו לשהות בבית אמו. והשיב הגר"מ שטרנבוך שכל מה שאסרו חכמים לגור באותה החצר שגרה גרושתו הוא דוקא בזמנם ששניהם היו בעלים על החצר והשתמשו בה ביחד, ולכן עלולים לבוא לידי קירבה ועבירה, אבל חצרות שלנו כיום שאינם כמו בזמנם, אלא רק משמשים למעבר וכניסה לבתים, לא מצינו שאסרו חז"ל לדור באותה חצר, וע"כ העלה להקל בנידונו שם מפני שאינו גר שם אלא לתקופה קצרה ולא בקביעות, עיי"ש. ולענ"ד הוא תימה שנעלמו מעיניו דברי הבאר היטב (אבן העזר שם ס"ק יב) שכתב להדיא שאיסור זה אינו דוקא בחצר שמשתמשים בו בקביעות, אלא אפילו בחצר שאינם משתמשים בו אלא לכניסה ויציאה, וזה להדיא היפך דברי התשובות והנהגות.
ובשו"ת ידי דוד (להרה"ג ר' דוד קראסו, סי' קא) כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על הפוסקים שמתירים כשיש שומרים, ועל פי זה העלה להקל שם באשה שהיתה גרה עם בעלה אצל הוריו שגרים בקומה העליונה, והוריה היו גרים בקומה התחתונה, ובאחד הימים נתגרשו אותו הזוג והאשה חזרה לגור אצל הוריה בקומה התחתונה ובעלה המשיך לגור עם הוריו בקומה העליונה, ואותה האשה אין לה מקום אחר ללכת אליו, עיי"ש.
עוד יש לציין לדברי הרמ"א בסדר גט (סעי' פא) שכתב שצריך הרב מסדר הגט להזהירם קודם נתינת הגט שלא יהיו קשורים יחד בשום דבר, כדי שלא יהיה ביניהם עוד שום קשר וקירוב דעת לאחר הגירושין, עיי"ש. ומכל מקום כתב בבאר היטב (אבן העזר סי' קיט ס"ק יג) בשם הכנסת הגדולה שאם גירש לאשתו והלכה ונישאת לאחר וילדה בנים, וגם המגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים, שמותרים הבנים להינשא זה עם זה ואין לחשוש שמתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור, ע"כ.
וע"ע להג"ר עזרא בצרי שליט"א בשו"ת שערי עזרא ח"א (עמ' רפא) שכתב גבי זוג שהיה להם עסק משותף ונתגרשו, וכעת רוצים להמשיך לעבוד ביחד, שאסור להם לעשות כן, מפני שדומה הדבר ליחוד בבית אחד שלא מועיל אנשים שנכנסים ויוצאים, עכ"ד.
בסיכום: זוג שנתגרשו צריכים להיזהר מאוד שלא תהיה ביניהם שום קירבה או קשר שאינו מוכרח, כדי שלא יבואו לידי עבירה. וכמו כן אסור להם לגור בקירבת מקום, דהיינו שאם לא נישאת אסורים לגור דוקא באותה החצר (היינו כשיש חצר אחת שפתחי בתיהם פתוחים אליה). ואם נישאת לאדם אחר, צריכים להרחיק יותר, ואסורים לגור יחד באותו השכונה, דהיינו שצריכים שיהיה מרחק ג' בתים ביניהם.
