שאלה: אשה לשה בערב שבת עיסה כשיעור חלה, ולאחר שנכנסה שבת אינה זוכרת אם הפרישה ממנה חלה כדין מערב שבת, האם מותר לאכול מהחלה?
תשובה: חובת הפרשת חלה היא מדרבנן, ונלמד ממ"ש בבואכם אל הארץ, ודרשינן (כתובות כה. נדה מז.) בביאת כולכם תלה רחמנא[1], וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מהל' ביכורים ה"ה, פ"כ מהל' איסורי ביאה ה"ג), וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שכב סעי ב) שאין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו אינה אלא מדבריהם.
ולכאורה בנידון דידן יש לומר בפשטות להקל, וכמו דקיי"ל בכל מקום סד"ר לקולא (ע"ז ז.), וכתבו הפוסקים שאומרים סד"ר לקולא אפילו במקום דאתחזק איסורא, וכמ"ש הרשב"א (נדה סא:), ודלא כהר"ן (שם). וראה בשו"ת יביע אומר ח"א (יו"ד סי' ג אות ט בהערה) וח"ג (יו"ד סי' יב אות ח,), ובספר לוית חן (אות קכה, עמ' רלד בהערה), עיי"ש. וכן אפילו בדבר שיש לו מתירין אמרינן ספק דרבנן לקולא, וכמו שביאר ביביע אומר ח"ז (אור"ח סי' מד אות יג), וח"י (יו"ד סי' י). וכן אפילו במקום שהספק אם בכלל נעשה הדבר המתיר אזלינן לקולא בדרבנן, וכדמוכח מדברי השו"ע (אור"ח סי' קס סעי' יא), ודלא כהמשנה למלך (פ"ד מהל' בכורות) שסובר שבכה"ג לא אזלינן לקולא גם בדרבנן. וראה בספר טהרת הבית ח"ב (עמ' שיד) שהביא כמה אחרונים שדחו דברי המשנה למלך, עיי"ש.
ספק חלה – להקל או להחמיר
אמנם יל"ע ממה שמצינו כמה דינים בהלכות חלה שבחלקם דנים החלה כדין תורה להחמיר ואילו בחלקם דנים כדין דרבנן להקל.
מקומות שמחמירים בספק חלה כדין תורה
בדין איסור שנתערב בהיתר ואין בהיתר כדי לבטלו, פסק השו"ע (יו"ד סי' צט סעי' ו) שבאיסור דאורייתא אסור להרבות היתר ולבטלו ובאיסור דרבנן מותר. ובטור וב"י (שם) הביאו דברי הרשב"א שחלה שנתערבה דינה כאיסור תורה שאסור להוסיף עליה ולבטלה.
וכן מצינו להשו"ע (יו"ד סי' שכב) שפסק שחלת חו"ל בטלה חד בתרי, ואילו חלת אר"י בטלה בק"א כתרומה. הרי שמחמירים בחלה כדין תורה.
וכן פסק עוד בשו"ע (יו"ד סי' שכג) שבחלת חו"ל יכול לאכול ולהניח לבסוף, ואילו בחלת אר"י צריך להפריש קודם אכילה דוקא, כיון שבדאורייתא קיי"ל שאין ברירה.
וכן בדין עיסת נכרי שנתגייר, שבמשנה (חלה פ"ג מ"ו) אמרו גוי שנתגייר, אם גלגל העיסה קודם שנתגייר פטורה מחלה. ואם ספק מתי גלגלה חייבת בחלה. ובגמ' (חולין קלד.) אמרו הטעם שמחמירים בספק כיון שהוא ספק איסורא. וכ"פ בשו"ע (סי' של סעי' ד). וראה להגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (פ"ח ביכורים ה"ט בביאוה"ל ד"ה ואם ספק) אם דוקא באיסור שיש בו עוון מיתה מחמירים בספק או בכל איסור.
מקומות שמקילים בספק חלה כדין דרבנן
ומאידך מצינו בדין טבלא שאין לה לבזבז, שבגמ' נשארו בתיקו אם מצטרפות העיסות לשיעור חלה, ופסק בשו"ע (סי' שכה) להקל.
וכן בדין תנור אם מצרף לחלה פסק השו"ע (שם) להקל אף באר"י לפי שחלת אר"י בזה"ז אינה אלא מדרבנן.
וכן בדין זמן חיוב העיסה בחלה כתב בשו"ע (סי' שכז) שעכשיו שאין חלה מה"ת מסתברא שהולכים להקל בה ככל ספיקי דרבנן, ואוכלין עראי עד שתתגלגל, עיי"ש. הא קמן שישנם דינים בהם מחמירים בדיני חלה, וישנם דינים שמקילים. וצ"ב הגדר בזה.
וראה להרש"ל (הובא בט"ז סי' של סק"ג) והש"ך (שם סק"ח) שכתבו שלא מחמירים (בדינים שהובאו לעיל שהחמירו בספיקם) אלא בחלת אר"י כשהיא מדאורייתא, שאז דינא כספק דאורייתא לחומרא. אבל בזה"ז שחיוב חלה מדרבנן אזלינן לקולא. ובש"ך תמה מדוע סתמו הפוסקים לאסור, עיי"ש. ולפי לדבריהם א"ש בפשיטות, שבמקום שהחמירו היינו בחלה שהיא מה"ת. אלא שיש להקשות ע"ד, שאם כדבריהם שלא החמירו אלא בחלה שהיא מה"ת, מדוע א"כ הקילו בשאר דינים, וגם שם היה להם להחמיר ולומר דהיינו דוקא בחלה שהיא מדרבנן. אבל מדחינן שיש מקומות שהחמירו בספיקם ויש מקומות שהקילו, נראה שיש טעם אחר בדבר וגם בחלה דרבנן יש להחמיר בדינים הנ"ל, ודו"ק.
ובחידושי יד אברהם (סי' של סעי' ד ע"ד הש"ך) כתב שבחלה מחמירים טפי גם בזה"ז יותר משאר איסורים, וכמ"ש במשנה למלך כיון שעיקרה באיסור שיש בו עוון מיתה. ועוד משום שמהרה יבנה ביהמ"ק ושלא יבואו להקל, ע"כ. וע"ע בש"ך (סי' של סק"ח) שתמה מדוע העתיקו האחרונים בסתם דין גוי שנתגייר ויש ספק אימתי גלגל העיסה, שכתבו להחמיר, והלא בזה"ז שחלה דרבנן יש להקל בזה, ע"כ. וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה (שם), והביא שכ"כ התשב"ץ שלא אמרו להחמיר אלא בחלה של תורה, עיי"ש. אמנם לענ"ד אין הכרח בדברי התשב"ץ, שהמעיין שם יראה שלא בא לאפוקי אלא חלת חו"ל, אבל בחלה באר"י אף בזה"ז שמא יש להחמיר, כיון שעיקרה מה"ת, ודו"ק. אלא שלדבריהם יקשה מדוע הקילו בשאר מקומות בספיקות בדיני חלה, וכדלעיל.
ושמא יש לחלק בין ספק אם נתחייבה כלל החלה, שהספק הוא קודם ההפרשה אם באה החלה לכלל חיוב, שבזה אזלינן לקולא, משא"כ לאחר שכבר נתחייבה בחלה, דבזה אזלינן להחמיר. (ואמנם בדין גוי שהיתה לו עיסה ונתגייר והוא מסופק אם גלגלה קודם שנתגייר או לאחר מכן, שחייב להפריש חלה, יש לחלק בין ספק בדין לבין ספק במציאות, ובספק במציאות יש להחמיר יותר. עי' למרן הראש"ל הגרע"י זצ"ל בטהרת הבית ח"א עמ' תטז, וק"ל).
ועל פי האמור יש לדון בעיסה שספק אם הפרישו ממנה חלה, ונראה שיש להקל כדין חלה שיש ספק אם נתחייבה כלל, וע"פ מה שנתבאר שבמקום שהספק אם באה העיסה לכלל חיוב אזלינן לקולא, יש להקל גם כששכחה ואינה זוכרת אם הפרישה חלה.
והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי בספר קדושת הארץ (טהרני, פ"ב סעי' לה) שכתב שאם שכחה אשה אם הפרישה חלה או שנסתפקה אם הפרישה חלה, חייבת להפריש חלה בלא ברכה כדין דמאי. ושם (הערה 65) תמך יתדותיו ע"ד הרמב"ם (פ"ז מהל' בכורים הי"ג), והעיר ע"ד מרן הראש"ל רבינו יצחק יוסף שליט"א בספרו אוצר דינים (עמ' תרלב) שכתב להקל בזה. וע"פ שיטתו כתב עוד בקדושת הארץ (פ"ב סעי' ל) שאם נסתפקה בשבת או ביו"ט שאסור להפריש בהם חלה, המאפה אסור באכילה, וביאר טעמו כיון שספק בהפרשת חלה לחומרא. וכ"כ עוד בספרו שו"ת דברי דוד ח"ג (יו"ד סי' נג אות ו).
וז"ל ספר אוצר דינים (שם) "יש מי שאומר שאשה שנסתפקה אם הפרישה חלה או לא, יש לילך בזה להקל, ככל ספק דרבנן דנקטינן לקולא, ואף שהעיסה בחזקת איסור, וגם חשיבא כדבר שיש לו מתירין (שיכול להתירה על ידי הפרשה), אפילו הכי אזלינן בזה להקל. וטוב להחמיר ולהפריש בלא ברכה", ע"כ. ובמקורות דן מצד ספק דרבנן בדבר שיש לו עיקר מה"ת, וכן בספק דרבנן היכא דאתחזק איסורא, וכן ספק דרבנן בדשל"מ, עיי"ש. ולכאורה נעלמו ממנו דברי הרמב"ם שכותב להחמיר בספק חלה, וכן שאר מקומות שהבאנו לעיל שהולכים להחמיר בספק אם יש חיוב בהפרשת חלה, וא"כ אין מקום לכאורה לכל דבריו שם, דשאני חלה משאר איסורי דרבנן.
וז"ל הרמב"ם (פ"ז מהל' ביכורים הי"ג) עושה אדם עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה, או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות. ואפילו נטמאו העיסות עד שתיעשה העיסה שהניח כולה חלה ויתננה לכהן. והוא שלא תיפסל מאוכל אדם. אבל משתסרח אינו מפריש עליה. במה דברים אמורים, כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן או לא הורמה, שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה ושלא מן המוקף, ע"כ. ולכאורה מבואר בדבריו שבספק אם הורמה חלה יש חיוב להפריש שנית, וזוהי חלת דמאי. אלא שבספר דרך אמונה (ביכורים שם ס"ק קט) הביא שנחלקו המפרשים מהי חלת דמאי שחייבת בחלה, לדעת הר"ש והרא"ש (חלה פ"ד מ"ו) היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי, שעם הארץ נתן תבואה לאחר, ולקח וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, שאותה חלה אסורה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. ובכה"ג ניטלין מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף, אבל הלוקח עיסה או לחם מעם הארץ אינו צריך להפריש ממנה חלה, דלא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החלה, כשם שלא נחשדו על תרומה גדולה, ומאי שנא חלה, ורק במעשר נחשדו, משום דסברי דלא הוי במיתה, ע"כ.[2] ולדעת המאירי חלת דמאי הוא כפשוטו, שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש חלה, דאע"ג שלא נחשדו עמי הארץ על התרומה נחשדו על החלה, שבחלה היו מזלזלין בה. ולדעת הגאון החזון איש (דמאי סי' ו סק"ג, ועי' דרך אמונה צה"ל אות קפה. וע"ע שם באות קפח שהביא פירוש נוסף מהר"י קורקוס ותמה עליו) היינו עיסה שספק אם הורמה חלתה, ע"כ. ומעתה לא תקשי על דברי האוצר דינים אלא אם ננקוט לדינא כפירוש החזון איש, אבל לשאר הפירושים ניחא, ודו"ק.
וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' יד) שדן אי חיישינן לחלת דמאי, והביא שזו מחלוקת ראשונים, והעלה להלכה שיש להפריש חלה מהככרות שקונה מהנחתום הנמכרים בחנויות ובשווקים ולא ידוע אם הופרש מהם חלה, ע"כ. ומשמע שדוקא בכה"ג, ולא במי שמסופק אם הפריש חלה מעיסתו, ודו"ק.
בסיכום: אשה שלשה בערב שבת עיסה כשיעור חלה, ולאחר שנכנסה שבת אינה זוכרת אם הפרישה ממנה חלה כדין מערב שבת, מותר לאכול מהחלה בין בשבת ובין במוצאי שבת. והמחמיר להפריש חלה במוצאי שבת[3], תבוא עליו ברכה.[4]
[1]. ולא בעינן כל ישראל ממש, אלא סגי ברוב (רמב"ן גיטין לו. בשם ר"ת, ריטב"א כתובות שם, חינוך מצוה שפה). וומ"מ אף לפי מה שנתפרסם לאחרונה שע"פ נתוני ההתבוללות שבחו"ל בעווה"ר, בעוד כ-25 שנים יהיו רוב היהודים נמצאים בארץ ישראל, עדיין לא יהיה חיוב חלה מן התורה, משום דבעינן גם שיהיו רוב השבטים (עי' בגמ' כתובות כה., ובתוס' נדה מו: ד"ה לאו בשם ר"ת, והוא בתוס' גיטין לו. ד"ה ובזמן). וע"ע במנחת חינוך (מצוה קכ סק"ג) בדין בי"ד שטעה ועשו רוב הקהל על פיהם שצריכים הבי"ד להביא קרבן, שמוכח מהגמ' (הוריות ה.) ומהרמב"ם (פי"ג מהל' סנהדרין ה"ב) שצריך רוב ישראל שהם גם רוב שבטים, עיי"ש.
ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' טו, וח"י סי' א) כתב שגדר רוב בזה אינו ביחס למספר ישראל בעולם, אלא שכל כמות אנשים ניתן לקרותה בשם רוב, ועל כן העלה שכל שיש ששים ריבוא מישראל, כפי שמצינו שהיה ביוצאי מצרים כשיצאו לכבוש את הארץ, וכל שנמצאים בארץ ישראל ששים ריבוא כבר מקרי כל יושביה עליה, ועל כן העלה שהאידנא חייבים במצוות התלויות בארץ מה"ת, עיי"ש.
אולם לשיטת הגר"ח מבריסק (פי"ב מהל' תרומה הט"ז) הך דינא דביאת כולכם עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, שאז דוקא צריך שיהא ביאת כולכם. וממילא גם אם תהיה מציאות של רוב ישראל עדיין תהיה חובת חלה מדרבנן, עיי"ש. וראה להגרא"ז מלצר (אבן האזל פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז) שביאר בדעת הרמב"ם שבזמן שכל ישראל בישראל חלה מצות חלה מה"ת אפילו אם בשעה שעלו עולי בבל לא עלה איתם רוב העם, וממילא אם יעלו ארצה יחזרו דיני חלה לחול מה"ת.
עוד מבואר בגמ' (ערכין לב:) שאין היובל נוהג אלא בזמן שיושבין כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין. דהיינו כשכל שבט יושב בנחלתו. ואף שבגמ' שם הובא ד"ז לגבי מצות יויבל, מ"מ בירושלמי (שביעית פ"י ה"ב) הובאה דעה זו גם ביחס לשמיטה, עיי"ש.
[2]. ומ"ש במשנה (דמאי פ"ה מ"א) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו', שמוכח שיש חלת דמאי, פירש הר"ש (דמאי פב מ"ד) דמיירי בנחתום חבר ובחלת ודאי, ולא בחלת דמאי. וכ"ה במשנה ראשונה (דמאי פ"ה מ"א). אמנם בירושלמי שם מוכח שפירשו דמיירי בחלת דמאי, עיי"ש.
[3]. שמי שלא הפריש מהעיסה בעודה בצק, יכול להפריש מן הפת לאחר שאפאה (שו"ע יו"ד סי' שכז סעי' ה).
[4]. לחוש לדעת הסוברים שלא אמרינן סד"ר לקולא במקום דאיתחזק איסורא, וכן בדשל"מ, וכן כשהספק אם נעשה בכלל המעשה המתיר, וכנ"ל.
