אכילת חמץ בשבת שחל במוצאי הפסח

שאלה: האם מותר לאכול חמץ (שנמכר לגוי כדין) בשבת שחל במוצאי הפסח, דהיינו כשחל שביעי של פסח בערב שבת?

תשובה: הנה כל נידוננו הוא בחמץ שנמכר לגוי כדינו, וכבר ביארנו במקום אחר דיני מכירת חמץ לגוי בפסח, והבאנו סברות הפוסקים המתירים והאוסרים, ושמעיקר הדין אפשר לסמוך על מכירת החמץ גם בחמץ גמור, אלא שהמחמיר שלא להשאיר חמץ כלל ולא לעשות מכירה, תבוא עליו הברכה. אלא שגם באופן שהשאיר אצלו חמץ למשך ימי הפסח וביצע מכירת חמץ כדין, עדיין יש לדון בזה מכמה טעמים.

א. מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

בגמ' (שבת מג.) הוזכר כלל זה, וביאורו שכל דבר שהיה מוקצה בזמן בין השמשות נעשה מוקצה לכל השבת כולה. ועפ"ז יש לדון בניד"ד, שהרי בביה"ש של מוצאי שביעי של פסח החמץ היה אסור באכילה ובהנאה ודינו כמוקצה גמור, וא"כ יש לאוסרו גם בכל השבת שלאחריו מדין מיגו דאתקצאי. וכ"פ בשו"ע (סי' שי סעי' ז. וראה במשנ"ב בהקדמה לסי' שח).

אלא שבתוס' (ביצה ד. ד"ה נימא) והרא"ש (סוכה פ"ד סי' ה) כתבו שלא אומרים דין מיגו דאתקצאי משום יום שעבר, אלא רק משום להבא, והוכיחו ממה שבגמ' הסבירו דברי רב שביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו משום שסבר קדושה אחת היא, ומדוע לא אמרו שסובר לאסור אע"פ ששתי קדושות הן אלא משום דאמרינן מיגו דאיתקצאי. וביארו משום שאין לומר מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר, ולכן הסבירו בגמ' דברי רב שסובר קדושה אחת הן, עיי"ש.

וראה בשפת אמת (סוכה י: ע"ד התוס' שם) שכתב שסברא זו אינה מובנת, כיון שהמוקצה תלוי בבין השמשות, ודבר שהקצה דעתו ממנו בביה"ש הוקצה לכל היום כולו, מה בכך שהוקצה משום היום שעבר, הרי סוף סוף הוקצה בבין השמשות. ובשו"ת מהר"ם שיק (אור"ח סי' רעד) כתב לבאר שדין מיגו דאיתקצאי הוא משום שדבר שנאסר בתחילת היום נאסר לכל היום כולו, ועל כן בדבר שכל סיבת איסורו הוא מחמת יום שעבר אין סיבה לאסור את כל היום, שהרי אפילו מקצת היום לא נאסר, כיון שכל האיסור הוא מחמת אתמול, ע"כ. ובקובץ שיעורים (ביצה אות ו) ביאר סברת ההיתר משום שכל מה שאוסרים בבין השמשות הוא משום חסרון ידיעה, שאיננו יודעים אם ביה"ש שייך ליום זה או ליום שעבר, אבל קמי שמיא גליא שבאמת הוא מותר ולפיכך אינו מוקצה. ואע"פ שעיקר טעם מוקצה משום שמסיח דעתו ממנו, ומה בכך שקמי שמיא גליא והרי האדם הסיח ממנו דעתו. מ"מ כיון שיודע שלאחר מכן יוכל להשתמש בו, ואינו נאסר אלא מחמת יום שעבר, מהני סברת קמי שמיא גליא שהוא מותר והאדם אינו נמנע מלהשתמש בו אלא מחמת חסרון ידיעה, עכ"ד. וע"ע במחצית השקל (סי' תרסה סק"א).

ובשולחן ערוך (אור"ח סי' תצח סעי' ה) פסק שעגל שנולד ביו"ט מותר לשוחטו אם האם עומדת לאכילה (שאז אינו מוקצה), והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ובמשנ"ב (סקכ"ט) כתב שהאידנא שאין אנו בקיאין לשער אם כלו חדשיו, אין שוחטין קודם יום שמיני, שמא נפל הוא. והביא שנחלקו הפוסקים אם חל יום שמיני ביו"ט ראשון, שבפמ"ג אסר משום מיגו דאיתקצאי, אבל בישועות יעקב התיר מטעם שרוב בהמות יולדות ולד מעליא ובודאי יגיע לכלל היתר, ולא חשיב מוקצה, ע"כ. ובחמד משה (סק"ה) כתב להתיר משום דברי התוס' הנ"ל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי משום יום שעבר. וכן הסכימו להתיר בשו"ת משיבת נפש ובצל"ח (אלא שהם התירו מטעמים שונים, ואכמ"ל)

עוד פסק השולחן ערוך (סי' תרסה סעי' א) שאתרוג אסור בשביעי כיון שהוקצה לכל שבעה. וכתב בביאוה"ל שבשמיני מותר, ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי כיון שביה"ש גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר.

ויל"ע בעיקר דברי התוס' והרא"ש אם דבריהם מוסכמים, שהנה בגמ' (סוכה י.) אמרו שסוכה ונויה אסורים גם בשמיני, וכ"פ בשו"ע (סי' תרסז), ובחו"ל אסור גם בתשיעי שהוא ספק שמיני. ולכאורה לפ"ד התוס' שלא אסרינן משום ביה"ש של יום שעבר היה להתיר סוכה ונויה ביום השמיני. ובאמת שכבר בתוס' עצמם (ביצה ד.) הקשו כן, וכתבו שמוקצה מחמץ מצוה שאני, ומטעם שאמרו בגמ' (סוכה מו:) דילמא מתרמי ליה סעודה ואכיל בגוה, ובזה אסרינן גם משום יום שעבר, אבל במוקצה מחמת איסור לא אסרינן כה"ג, ע"כ. ובריטב"א (סוכה מו:) תירץ שאין לאסור משום יום שעבר אלא כגון נויי סוכה דדחינהו בידים.

ואמנם הגאון שער המלך (פ"א מהל' יו"ט הכ"ד) כתב שאין דברי התוס' אמורים אלא באיסור דרבנן, אבל בדבר שאיסורו בביה"ש מדאורייתא, כל שהוקצה בביה"ש אפילו מחמת יום שעבר נאסר לכל היום שאחריו. אך בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' סד) הוכיח מדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' שחיטה הי"ד) שגם באיסור דאורייתא אמרינן כן, עיי"ש.

ב. אין מוקצה בשל גוי

עוד כתבו הפוסקים להתיר בנידוננו ע"פ מ"ש בירושלמי (ביצה פ"ג ה"ב) שאין מוקצה בשל גוי. וכ"פ בשו"ע (סי' תצח סעי' ג) והרמ"א (סי' שי סעי' ב). ואפילו אם נאמר בניד"ד סברת מיגו משום יום שעבר, כיון שבחמץ של הגוי לא שייך מוקצה, לפיכך מותר ליקח ממנו חמץ בשבת שאחר יו"ט האחרון. וכ"פ באור שמח ובספר ברכות המים ובשו"ת מים שאל.

ג. חשש בעצם מכירת החמץ

בספר אור לציון ח"ג (פ"ט אות ד) כתב להימנע מלאכול חמץ בשבת זו, וטעמו כיון שבשנה כזו המכירה היא עד מוצ"ש, ואז חוזרים וקונים את החמץ מהגוי, ואם ישתמשו בחמץ יש חשש בעצם חלות המכירה, שהדבר נראה כאילו לא היתה סמיכות דעת במכירה, שמשתמש בדבר שכבר נמכר, והוכיח סופו על תחילתו. אא"כ הוסיפו תנאי בשטר המכירה שיוכלו להשתמש בחמץ, ואם ישתמשו יבואו לחשבון על זה, שאין זה חסרון סמיכות דעת, עיי"ש. (ושם ציין שיש מחמירים מחמת מיגו דאיתקצאי, ולא העיר ע"ד כלום). וכ"כ מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (יחוה דעת שם) שמציינים בשטר המכירה שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת מהמחץ לאחר הפסח וישלמו לו אחר כך את מחיר החמץ, ואין לחוש בזה לגזל הגוי, ע"כ. ולפ"ז אין לחוש גם להנ"ל, ודו"ק.

ובאחרונים כתבו שבמוצאי הפסח צריך להמתין זמן מה כדי שתתבטל המכירה של החמץ, ויש להמתין כשעה לאחר צאת החג כדי שיודיע הגוי אם הוא מעוניין בקניית החמץ או לא (עי' אור"ל שם ד"ה ועל). ויש מקומות שבשטר המכירה מציינים שאם הגוי אינו מודיע אז המכירה מתבטלת מיד בצאת הפסח.

בסיכום: מותר לאכול חמץ ביום שבת שלאחר שביעי של פסח, ובלבד שיקפידו ליקח מחמץ שנמכר לגוי קודם הפסח כדין.

בברכה,

יניב בוזגלו