להעביר סכין מיד ליד

שאלה: האם מותר להעביר סכין מאדם לחבירו מיד ליד?

תשובה: רבים מקפידים בדבר זה שלא להעביר סכין מיד ליד, ואומרים שיש בזה סימן לא טוב. ואמנם יש לדעת, שבדברים כגון אלו אין לחוש אלא לדברים שנאמרו בדברי חז"ל הקדושים בגמרא, וכן בדברי הפוסקים. אבל אין לחוש להמצאות וחששות ששגורים בפי הבריות אבל אין להם מקור.[1]

ואמנם מצאנו בדברי הגמ' (בבא מציעא כז:) שאמרו שלא ישאיל אדם לחבירו כיס וארנק שלו, כי בזה הוא מוכר את מזלו.

ומטעם זה כתב בספר שיחות הר"ן (אות ט) בשם הבעש"ט זי"ע שלא לתת לחבירו סכין במתנה, עיי"ש. ואף שיש לדון בזה, אם יש לדמות דבר לדבר בענייני סכנה וסגולה. מ"מ בודאי שאין זה נוגע לענייננו, ולא עלה על דעת אף אחד לומר איסור רק בלהעביר סכין מיד ליד.  

אמנם פשוט שיש להזהר בדבר משום דרך ארץ, שלא לתת כשהלהב של הסכין כלפי המקבל, כדי שלא ייפצע חבירו. ואין דברינו אמורים אלא  שאין ללמוד מכך איסור גורף שלא להעביר סכין מיד ליד בכל אופן.

בסיכום: אין שום איסור או הקפדה להעביר סכין מאדם לחבירו באופן ישיר מיד ליד, והעושה כן לא יארע לו שום נזק כלל. רק שיש להזהר שיעביר הסכין באופן שלא יבוא חבירו לידי נזק.

[1]. ובמק"א כתבתי בכיו"ב אודות מה שנפוץ אצל רבים עניין הוצאת עין הרע בעופרת, ושם הבאתי לכמה מחכמי זמננו שכתבו על זה, ובתוך דבריהם נשענו על דברי חז"ל בכמה מקומות שאמרו שאין לאדם להרהר אחר מנהג העולם, ואפילו בדבר שנראה תמוה, כל שאין איסור מפורש בדבר, ובלבד שידוע שנתייסד המנהג על דעת גדולי תורה ויראה, או מחמת שהנהיגו כן כדי לגדור מילתא שלא יבואו לידי איסור, או כי ראו שיש איזה צורך להקל כדי שלא להכביד או כדי שלא יבואו להקל בדברים חמורים יותר, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכבר אמרו חז"ל (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו. וכן אמרו בתלמוד ירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) אמר רבי אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין, עיי"ש. וביאר ביפה מראה הכוונה שיש לחוש למה שהבריות חוששין. וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות "אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה. עירובין יד: מנחות לה:). וכ"כ הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ט) וז"ל "שבכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו לא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו, רק שקיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים, ופעמים יהיה העניין ההוא נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח, רק תכריחנו הקבלה ויתאמת העניין", עכ"ל.

אלא שלענ"ד אין להביא ראיה כלל, ואין להסתמך בכגון זה על דברי הגמ' והרשב"א הנ"ל, לפי שבירושלמי לא דיברו אלא בדין שנזכר בדברי חז"ל שאין לשתות משקין שהיו מגולים כל הלילה, מחשש לסכנה, כמבואר שם. וכן במקומות שאמרו חז"ל שיש לראות מה העולם נוהג, שם מיירי בדינים שנחלקו בהם התנאים או האמוראים ולא היתה הכרעה ברורה בדבר, על זה אמרו שיש לנהוג כמנהג העולם, דהיינו כאותה הדעה נוהגים העולם כדבריו. אבל על דבר שלא נזכר כלל בגמרא שיש לחוש לו, ואין מקור או סיבה מספקת לנהוג אותו, על כגון זה לא דיברו כלל שאין להפסיק מלנהוג כן, וז"ב.

וכן מה שכתבו להסתמך על תשובת הרשב"א המפורסמת (שו"ת ח"א סי' ט) שכתב אין לזלזל במנהג הזקנות, ועל כן כתבו שיש לסמוך על דברי המון העולם בדברים שאומרים שיש בהם ממש, עכ"ד. והיות שרבים נוקטים בדעה זו, וכולם מציינים לדברי הרשב"א הנ"ל כמקור נאמן לשיטתם, אמרתי להאריך ולבאר קצת הדברים במקורם, כדי להעמיד הדברים על דיוקם. ואציין לדברי האחרונים שסמכו בדבריהם שם בעניינים שונים שנשאלו אודות מקור למנהג העולם, ואם יש להחזיק או לחוש למנהג, וציינו לדברי והרשב"א הנ"ל. ראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ט (סי' ח אות ז) שנשאל אודות מה שיש מקפידים שלא לאכול את קצה הפת, והשיב שאינו יודע מקור לזה, אבל גם הוא נוהג כן מעולם, ומטעם מה שאמרו בירושלמי שצריכים לחוש למה שהבריות אומרים. (ובעיקר נידונו על אכילת קצה הפת, עי' בטעמי המנהגים אות קעו מ"ש בטעם הדבר). ובשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לד) נשאל בדין מאכלים שהיו בבית המרחץ אם מותרים באכילה, וכתב שם לחוש לזה עפ"ד הירושלמי. וכן בשו"ת באר משה ח"ח (סי' לו אות ב) נשאל על מה שאומרים העולם שיש להזהר שלא לדלג על תינוק, כיון שדבר זה גורם שהתינוק לא יגדל, וכתב שם שאינו יודע מקור לדבר, אבל יש לחוש לזה ע"פ מש"כ הרשב"א, עיי"ש. (וראה בשו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קיט שנתן טעם לזה, ע"פ מ"ש בגמ' עירובין סד: שאין מעבירין על האוכלין. וכתב המאירי שהוא משום ביזוי אוכלין. ומעתה קל וחומר בן בנו של קל וחומר, ומה אם על האוכלין אין מעבירין עליהן, ואם עוברין עליהן יש בזה משום איסור ובזיון, כל שכן על תינוק שלא לעבור עליו, שיש בזה בזיון לצלם ה' המוטל בארץ, וסיים שהוא מקור נאמן למנהג העולם).

אלא שהמעיין בדברי הרשב"א יראה נכוחה שהוא דיבר על דברים שהם עיקרי דתנו ואמונתנו, בענייני מסורת האמונה ויסודות הדת, כמבואר שם. ולא בענייני הלכה והנהגה סתם, וכמבואר להדיא בדבריו, ופלא על האחרונים שהעתיקו וסמכו על דבריו ולא הרגישו בזה, ובחינם נשענו על דבריו. וכ"כ מוהר"ר הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף (הל' ד' מינים הנד"מ, מהד' תש"פ עמ' תרצה) להעיר על אותם שמסתמכים על דברי הרשב"א בכל דבר שאומרים הבריות לחשוש לו, ושלא לזה נתכוין הרשב"א, ושכמה גדולים לא ראו דברי הרשב"א במקורם רק מפי השמועה, ולא יעלה על הדעת לקבוע הלכות על פי מנהגי נשים זקנות, והרואה יראה שהרשב"א שם דיבר לעניין יסודות האמונה וכדו', ובא לבאר שאין לנו להעמיד על חקירה האנושית ולפסוק מן הסברא, אלא מצד הקבלה המסורה בידן של ישראל מפי חכמיהם וכו', וכתב "וזה דבר ברור לא יסתפק בו אחד מבעלי הדתות, וכל שכן בעלי הדת האמיתית כעמינו וכו', וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם, ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים וכו', עכ"ד הרשב"א. ומה ענין קבלה ביד זקני ישראל ביסודות ועיקרי האמונה, לענין קביעת הלכות. וגם אם תמצי לומר שיש ללמוד משם לעניינים אחרים שאינם נוגדים את ההלכה, שאין לזלזל במה שהוא מסורת ביד אבותינו, מ"מ פשוט שזה שייך רק בימי הראשונים, שאם מקובל דבר ביד כל הזקנים שבכל ישראל יש בה הוכחה שכך קיבלו מרבותיהם, לא כן בדורות האחרונים. וזה ברור מאוד, עכ"ד הילקוט יוסף. והוא ממש כמו שכתבתי לעיל, ותאזרני שמחה.

ונלע"ד להביא ראיה לזה שגם הרשב"א לא מיירי בענייני הלכה ומנהגים שונים, שהרי הרשב"א עצמו בתשובה (ח"א סי' שצה) נשאל על מנהג הכפרות שעושים בערב יום הכפורים, והשיב וז"ל "אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגים כיו"ב, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי. ודחקתי על זה הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיו"ב בעירנו מאומה. אע"פ ששמעתי מפי אנשים הגונים מאוד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן בערבי יוה"כ ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולים, גם שמעתי כי נשאל לרבינו האי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו, ועכ"ז מנעתי המנהג הזה מעירנו", עכ"ל. הרי שלך לפניך שהרשב"א ביטל מנהג שהנהיגו גדולי החכמים לפניו, והסכים עמו רב האי גאון, משום שלדעתו יש בזה משום דרכי האמורי. ואם נאמר שהרשב"א סובר שאין לבטל מנהג הנשים הזקנות בכל אשר נוהגות, כיצד זה ביטל העיד על עצמו שטרח למנוע ולבטל מנהג זה שהונהג על דעת גדולי הפוסקים, ודו"ק. וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה, דקנ"ט ע"ד, הובא בב"י יו"ד סו"ס קעט) "נשים המקטרות הבית בעשב טוב שיש לו ריח, כתב הרשב"א שאסור מפני שנראות כמקטרות לשד. אבל אם עושות כדי להסיר ריח רע מותר". הרי שגם מנהג זה כתב הרשב"א לאסור, אע"פ שנראה מלשונו שיש נשים שנוהגות כן, ולהאמור לעיל ניחא, שהרשב"א לא מיירי ממנהגים מעין אלו כלל, ודו"ק. 

אלא שראיתי בספר חסידים (סי' רסא) שכתב בעניין החוששים ללמוד מסכת מועד קטן מפני שעוסקת בהלכות אבלות, וסימנא מילתא שיצטרך הלומד אותה לנהוג מנהגיאבלות על קרוביו, וכתב ע"ז "למה אומרים שהיא סכנה וכו', ועוד לפי שכל דבר שתופסים אותו בחזקת סכנה, אפלו אינו מקום מסכן, מזיק, לפי שלשון בני אדם ועינם מזקת", עכ"ל. הרי שסובר להדיא שגם דבר שאליבא דאמת אין בו שום נזק, רק שהעולם חוששים לו ודמיונם מטעה אותם, אפילו הכי יש מקום לחוש לזה, ויוכל לבוא לידי נזק. וצ"ע, דאם כן, אין לדבר סוף. וראה עוד במ"ש ע"ז בשו"ת משנה הלכות חי"ג (סי' קיט). ולענ"ד אפשר שגם הספר חסידים לא מיירי אלא בדברים שיש בהם סימנא מילתא, וכגון מה שאמרו חז"ל (גיטין נז:) אל יראה אדם על עצמו צורת השחיטה, וביאר במהרש"א שם הטעם משום שמרעי מזליה כעין מ"ש (ברכות יט.) אל יפתח אדם פיו לשטן, ואם הדיבור מביאו לידי כך כל שכן המעשה, ע"כ. (אמנם לפירוש רש"י שם שכתב שמא יתחבנו בגרונו, אין זה ענין לכאן), וכן נפסק להלכה (רמ"א יו"ד סי' שלט סעי' א) שאין לחפור קבר למי שהוא חולה מסוכן. ובכה"ג מיירי הספר חסידים, אבל כמובן שאין כוונתו לומר שבכל דבר שיש איזה אנשים שחוששים ממנו, שצריכים כולם לחוש לו, וק"ל.  

וכן יש לומר במש"כ בשו"ת חות יאיר (סי' רלד) שכל מה שנתפשט אצל הנשים מנהגן, הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר, ע"כ. גם מזה אין ללמוד לכל דבר, כיון שם מיירי באופן שיש צורך או איזה הכרח להקל, שיש לסמוך על מנהג העולם להקל כל שיש לו מקור נאמן וטעם הגון לסמוך עליו. אבל לא מדובר שם שבכל דבר שאין הגיון ואין סיבה לחוש לו, שצריכים לחוש בגלל שאנשים אומרים כן, ופשוט. וע"ע בחזון עובדיה (שבת ח"ג עמ' רעה) במחלוקת הראשונים אם מותר לחלל שבת עבור חולה ברפואה שאינה טבעית אלא סגולית, עיי"ש.