שאלה: מד חום דיגיטלי שעשוי ממתכת בראשו שמשמש לבדיקת חום הבשר כדי שלא יתבשל יותר מדאי ויתייבש וכדו', האם חייב בטבילת כלים?
תשובה: בגמרא (עבודה זרה עה:) למדו חובת טבילת כלים ממה שנאמר בתורה אך במי נדה יתחטא, עיי"ש. ונחלקו הפוסקים אם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה או מדרבנן, שלדעת הרמב"ם חיוב טבילת כלים הוא מדרבנן, אמנם לדינא קיי"ל כרוב הפוסקים שסוברים שחובת טבילת כלים היא מן התורה, וכן פסק בשולחן ערוך (עי' יו"ד סי' קכ סעי' ט סעי' יד) שחובת טבילת כלים הוא מדאורייתא.
אמנם כל זה בכלי מתכות, אבל כלי זכוכית שגם הם חייבים בטבילה (כמבואר בגמרא עבודה זרה עו.) לכל הדעות[1] חיובם מדרבנן בלבד, ויש כמה נפק"מ לדינא אם חיוב טבילת כלים הוא מדאורייתא או מדרבנן (לעניין ספק, וכן לעניין כלי משכנתא, וכן לעניין נאמנות קטן, ואכמ"ל).
וישנם עוד כמה תנאים כדי לחייב כלי בטבילה: א- שיהיה כלי סעודה, והיינו כלי שמשמש להכנת המאכל או לאכילה בו. ב- שיהא כלי שנוגע ישירות במאכל. ג- שיהא כלי שהמאכל נוגע בו כשהוא ראוי לאכילה (לאפוקי בצק או קמח, וכן בשר חי). ד- שלא יהיה כלי העשוי לקיום. ומבוארים כל פרטי הדינים בדברי הפוסקים (יו"ד סי' קכ), עיי"ש.
ובנידון דידן אם המד חום צריך טבילה, הנה כלי זה משמש למדידת חום המאכל, ולכאורה יש לחייבו בטבילה על פי כל התנאים המפורטים לעיל, ובפרט שהוא עשוי ממתכת בראשו, וכלי מתכת חיוב טבילתו מן התורה.
ואין לומר שמד חום זה אינו נחשב לכלי סעודה, כיון שאין הבדל בין כלי שמכינים בו את המאכל ממש כמו סיר או מצקת וכדו', לבין כלי זה שמודדים את חומו כדי לדעת מתי הוא מוכן או מתי יש להופכו או לטבל אותו, ופשוט אם כן שדינו ככל כלי סעודה, ודו"ק.
אלא שמצד אחר אין אפשרות לטובלו במים, כיון שהוא כלי דיגיטלי שעובד באמצעות בטריות, ויש חשש שיתקלקל אם יטבילנו במים. וגם לפרקו על ידי טכנאי ישראל ולחזור לחברו אינו דבר קל. ועל כן נראה שהנכון הוא ליתנו לגוי במתנה ולחזור להשאילו ממנו ולאחר מכן יוכל להשתמש בו. ואף על פי שיש שפקפקו על פתרון זה (הט"ז יו"ד סי' קכ סקי"ח כתב שאין ליתן לגוי במתנה משום שלאחר זמן כבר חשיב כשלו, וכמו שאמרו בגמ' גבי ציצית שאולה, עיי"ש. וכ"פ במשנ"ב (סי' שכג סקל"ה) ובכה"ח (שם אות נ). וכן בשו"ת כתב סופר (אור"ח סי' נא) פקפק בפתרון זה של נתינה לגוי במתנה משום שיש בזה איסור לא תחנם, ולכן כתב שיתן לגוי שמכירו דוקא שאין בו איסור לא תחנם, וכמבואר ביו"ד סי' קנא סעי' יא), ולכתחילה יש לחוש לדעתם ולא לעשות כן, מכל מקום באופן שאין לנו ברירה אחרת בודאי שיש לסמוך דעת מרן השו"ע (אור"ח סי' שכג סעי' ז, יו"ד סי' קכ סעי' ) שכתב לנהוג כן, ודו"ק.
וכן יש אפשרות לפטור הכלי מטבילה ללא קנין לגוי בפועל, אלא ע"י קנין אודיתא, וכמבואר בגמ' (ב"ב קמט.) שאם אדם מודה שהכלי שייך לחבירו הרי זה מועיל כמו קנין ממש, וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' רנה סעי' ב). ואף שהגאון האמרי בינה (דיני הלואה סי' טז) סובר שקנין אודיתא לא מועיל בגוי, מ"מ לדעת הקצוה"ח (סי' קצד סק"ג) קנין אודיתא מועיל גם בגוי. ולכתחילה יעשה קנין אודיתא בפני ב' עדים (לחוש לדעת הקצוה"ח סי' מ סק"א שצריך לייחד עדים. ובנתיבות שם כתב שאי"צ קנין אודיתא בפני עדים).
ונראה שבנידון דידן עדיף לעשות קנין אודיתא מאשר להקנות לגוי בהגבהה ולחזור ולהשאיל ממנו, כיון שהרבה פעמים הגוי לא מבין את מעשה הקנין, וכן אינו מבין שהוא צריך להקנות חזרה לישראל, ואם אין דעת קונה ומקנה אין כאן כלום, וק"ל.
בסיכום: מד חום שמשתמשים בו לבדיקת חום המאכל לצורך הכנתו לאכילה וכדו', דינו ככל כלי סעודה שחייב בטבילה קודם השימוש בו. אולם מכיון שאי אפשר להטבילו במים מחשש שיתקלקל, יש להקנותו לגוי ולחזור ולהשאיל ממנו.
בברכה,
יניב בוזגלו
[1]. ואף שידעתי שיש מי שסובר (באר מים חיים) שגם טבילת כלי זכוכית היא מה"ת, אמנם אין כן הסכמת רוב הפוסקים, וכמבואר באחרונים, ואכמ"ל.
