שאלה: לאחרונה תרמו לבית הכנסת שלנו ארון קודש מפואר ומרהיב ביופיו, ובחזית הארון עץ מגולף עם כל מיני צורות וקישוטים. ונתעורר ויכוח בין מתפללי בית הכנסת, חלקם אמרו שיותר מהודר להניח את ארון הקודש ללא פרוכת מבחוץ, כדי שיראו כולם את יופיו של ארון הקודש, וחלקם אמרו שאסור להניח ארון קודש ללא פרוכת. שאלתנו האם יש חיוב להניח פרוכת בארון הקודש בבית הכנסת. ואם כן, היכן מקומה של הפרוכת, בתוך ארון הקודש באופן שאינה נראית כשההיכל סגור, או שיש להניחה דוקא מבחוץ?
עוד רצינו לשאול על מנהג בית הכנסת שפותחים דלתות ההיכל בכל זמן תפילת שחרית, והפרוכת הפנימית סגורה, האם מותר הדבר?
תשובה: הנה בעניין החיוב להניח פרוכת בארון הקודש, לאחרונה עדים אנו לתעשייה שלימה של אומנים שבונים ארונות קודש מפוארים ביותר עם גילופים אומנותיים מעוררי השתאות, כולו אומר כבוד, לפאר בית אלהינו, אולם דא עקא באים הגבאים בשאלה כי עתה מוטב שלא להניח פרוכת לפני ארון הקודש כדי שייראה ההיכל ביופיו ובתפארתו. ויש לדון האם נכון הדבר לבטל מנהג ישראל מדורי דורות ולא להניח פרוכת מלפני ארון הקודש. וכן האם מותר להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש, להראות יופיו לקהל המתפללים.
ראשית, אין ספק שעצם המעשה ליפות ולהדר את ארון הקודש, הוא מצוה רבה, וכמו שאמרו חז"ל (בשבת קלג:) "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות. עשה סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, בדיו נאה, וכורכו בשיראים נאים. ובגמרא (יומא ע.) אמרו שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אחד ואחד היה מביא ספר התורה מביתו, וקורא בו ברבים, להראות חזותו לרבים. ופירש רש"י, להראות נויו של ספר התורה, ותפארת בעליו, שטרח להתנאות במצוה. שנאמר זה אלי ואנוהו, ע"כ.
עוד מצינו בחז"ל בכמה מקומות שמוזכר שהיו מניחים פרוכת לפני ארון הקודש, שכן אמרו בגמרא (מגילה כו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא, ופירש רש"י שפריסא היא יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים, וכ"ה במאירי שם. ובתוספות פירשו שפורסין אותה סביב הארון מבחוץ, עיי"ש. הרי שכבר בזמן הגמרא נהגו להניח פרוכת בהיכל הקודש, רק שנחלקו הראשונים אם היתה מונחת מבפנים הארון או מבחוץ. ומדברי הרמב"ם (פ"י מהל' ספר תורה ה"ד) אין הכרע אם מקום הפרוכת מבפנים או מבחוץ, עיי"ש. ובדברי מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סי' קנד סעי' ג) מבואר שהיו תולים הפרוכת מחוץ להיכל הקודש, וכ"ה ברמ"א (שם סעי' י). ולכאורה דבר זה סותר את דברי חז"ל שצריך לפאר ולהרבות בנוי הספר תורה וארון הקודש, שהרי הוא מכוסה בפרוכת.
וכתב בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' ט) ליישב, שאף שנכון להראות חזותו ויופיו של ארון הקודש המפואר, מכל מקום יעשה כן בשעה שגוללים את הפרוכת ופותחים את דלתות הארון להוצאת ספר תורה והכנסתו. אבל להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש לגמרי, לא נכון לעשות כן, כי באמת המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל לפרוס פרוכת על ארון הקודש, עיי"ש. ובמקום אחר הארכתי מדברי הפוסקים שלא לשנות כלל ממנהגי ישראל, זולת במנהגים שיש בהם סרך איסור, ואכמ"ל עיי"ש.
אמנם לכאורה נראה שאם יניח פרוכת בתוך ארון הקודש, שפיר דמי לקיים ב' הדברים יחד, ודו"ק. ולפי זה יש ליישב מה שכתב בשערי תשובה (סי' קנד סק"ה) בשם הרב זרע אמת שאין יכולים לשנות שלא להניח פרוכת מסיבה שהארון מבהיק, עיי"ש. ואפשר שכוונתו דוקא לאותם שאינם רוצים להניח פרוכת, אבל אם יפרסו מבפנים אין הכי נמי שאין עיכוב בדבר, וק"ל. אלא שהמעיין בדברי הזרע אמת שם יראה שכתב כן בתשובה לעיר באטליה שנקראה 'סנבילה', ושם ארונות הקודש היו בלי פרוכת חיצונית אלא פנימית וכתב להעיר להם שאין הפרוכת משום נוי אלא משום צניעות. ומשמע מדבריו דלא סגי בצניעות והבדלה לספר תורה, אלא גם לארון הקודש בעי צניעות והבדלה, עיי"ש. ולפי זה לא יועיל שיניחו פרוכת מבפנים, וצ"ע.
והגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב ח"ב (סי' כו) העיד שבבתי הכנסת בירושלים היו מניחים שתי פרוכות, אחת מבפנים ואחת מבחוץ, וכנראה כדי לצאת ידי חובת שני הפירושים בראשונים היכן הוא מקום הפרוכת, עיי"ש. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' צא) שנשאל גם כן אם אפשר להניח הפרוכת רק בתוך ההיכל, ודעתו היתה להתיר בדבר אך לא פירסם תשובתו עד שראה לדברי הגאון הרב חיים דוד הלוי הנ"ל בשו"ת עשה לך רב, עיי"ש. ועל כל פנים למדנו שמותר לעשות פרוכת פנימית להיכל, ואין הכרח לעשותה מבחוץ דוקא, אלא רק למי שרוצה לקיים ההלכה לכל הדעות, וכנ"ל. אולם בספר מעיין אומר ח"א (עמ' רסג) מובא שנשאל מרן הגר"ע יוסף אם אפשר לכתחילה לעשות בארון הקודש רק פרוכת פנימית, והשיב שאין זה לכתחילה.
ויש להוסיף מה שכתב בספר שיבת ציון ח"ב (עמ' קכב, להרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א) שיש סוד גדול לעשות להיכל שתי דלתות דוקא, וצריך הפותח לפתוח את שתיהן, עיי"ש.
ובטעם הדבר שמניחים פרוכת בארון הקודש, כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סח) שהוא משום צניעות. ובשו"ת מהר"ם פדאווה (סי' פב) כתב שמכסים הארון בפרוכת בעבור כבוד וקדושת הארון קודש, עיי"ש. וראה עוד להחיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סי' קנד, מחזיק ברכה סק"ג) ובשערי תשובה (שם סק"י) שהביאו בשם שו"ת זרע אמת (סי' כו) משום שנאמר "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים" (שמות כו, לג). ועוד הוסיף ביחוה דעת (שם) טעם לפריסת הפרוכת, מפני שארון הקודש קדושתו חמורה ביותר שהוא תשמיש קדושה, ואילו הפרוכת היא תשמיש דתשמיש של קדושה, ואין ראוי שיזונו הקהל את עיניהם מקדושת הארון עצמו כל הזמן, והביא ראיות לדבריו, עיי"ש.
ולכאורה יש נפקא מינה בין הטעמים הנ"ל, אם מקום הנחת הפרוכת הוא מחוץ להיכל דוקא או שאפשר ליתנו גם מבפנים, שלטעם שזה משום כבוד וקדושת ארון הקודש, צריכה הפרוכת להיות מבחוץ. אך אם נלמד כן מהפסוק "והבדילה לכם וכו'", אפשר להניח הפרוכת גם מבפנים, ודו"ק. וכן מבואר בשו"ת זרע אמת חלק א (חלק אורח חיים סימן כו), שאפילו אם ארון הקודש נאה ביותר, והוא נראה יפה בלא פרוכת יותר מאשר עם פרוכת, מכל מקום לא נכון להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש, לפי שמנהג פריסת הפרוכת אינו רק לנוי וליופי, אלא הוא על שם מה שנאמר "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים". וגם על דרך כיסוי כלי הקודש. וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן סח), שהפרוכת התלויה לפני ארון הקודש היא לצניעות, ולפי זה גם אם ארון הקודש נאה יותר בלי הפרוכת, אין לשנות ממנהג ישראל הפשוט בכל ישראל ומיוסד על אדני פז.
ואודות מנהגכם לפתוח את דלתות ההיכל בזמן התפילה והפרוכת שבתוך ההיכל נשארת סגורה. הנה עיקר הדבר שצריכים לסגור דלתות ההיכל לאחר קריאת התורה, הוא משום שלאחר סיום המצוה של קריאת התורה יחזור הספר תורה למקומו ויהיה מונח שם בהצנע, וכל שסגרו הפרוכת די בכך, ואין צורך דוקא שיהיו דלתות ההיכל סגורות גם כן.
בסיכום: חיוב גמור להניח פרוכת בארון הקודש. ואפילו במקום שארון הקודש מפואר ומקושט יותר כשהוא ללא פרוכת, אין להניחו כך ללא פרוכת. ומכל מקום הרוצה להקל ולהניח פרוכת פנימית בלבד בתוך ארון הקודש שאינה נראית לבחוץ, יש לו על מה לסמוך. והמדקדקים מניחים ב' פרוכות, אחת בתוך ההיכל ואחת לבחוץ.
וכאשר צריכים לסגור את ארון הקודש, די בכך שיסיטו את הפרוכת בכדי שלא ייראו הספרי תורה שבהיכל, ואין צריכים דוקא לסגור את דלתות ההיכל.
