הוצאת עין הרע בעופרת
שאלה: עד כמה צריכים לחשוש מפגיעה של עין הרע? והאם יש מקור למה שמפורסם בציבור על אנשים מסויימים שמוציאים ומבטלים עין הרע באמצעות עופרת?
תשובה: תחילה יש לבאר מהו עין הרע, האם יש לחוש לעין הרע, מה גורם שישלוט על האדם עין הרע, ומה ניתן לעשות כדי להינצל עין הרע.
בדברי חז"ל מוזכר בכמה מקומות נזק העין רעה, וחובת הזהירות ממנו. במשנה (אבות פ"א מי"א) רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא קז: ובירושלמי שבת פי"ד ה"ג) על הפסוק והסיר ה' ממך כל חולי, רב אמר זהו עין הרע. ואמרו שם שרב הלך לבית הקברות ובדק ממה מתו[1], ומצא שמתוך מאה מתים שקבורים שם תשעים ותשע מתו מעין הרע.[2] ובגמרא (בבא מציעא פד:) מובא על רבי בנו של רבן שמעון בן גמליאל שהעלוהו חכמי בית המדרש על גבי ספסל,[3] ומיד אמר רבן שמעון בן גמליאל "פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה ממני", ופירש רש"י שביקש שיורידוהו לאלתר, מחשש שתשלוט בו עין הרע ויאבד. ואמרו עוד (בבא בתרא קיח.) עצה טובה קמשמע לן דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא. ובזוהר הקדוש אמרו "יסטי בר נש אפילו ממאה אורחין, ולא יארע בבר נש דאית ליה עינא בישא" (אחרי מות דס"ג ע"ב). וכן אמרו במדרש (בראשית רבה צא, ו הובא ברש"י בראשית מב, ה) על הפסוק ויבואו בני ישראל לשבור אוכל בתוך הבאים, שציוה יעקב את בניו שלא ייכנסו כולם כקבוצה אחת שלא יבלטו ותשלוט בהם עין רעה, אלא יתערבבו בתוך הבאים וכל אחד ייכנס בפתח אחר במצרים. ובמדרש (תנחומא כי תשא אות לא) אמרו שההבדל בין לוחות הראשונים שנשברו ללוחות השניים שלא נשברו, לפי שהראשונים ניתנו בפירסום ולפיכך שלטה בהם עין הרע. אבל לוחות השניים ניתנו בצינעה ולכן נתקיימו. וכן אמרו במדרש (תנחומא מקץ סי' ח) על הפסוק עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, שעין הרע מזיק יותר מכל דבר אחר.[4] ולכן מצינו לרבותינו ז"ל שתקנו לנו להתפלל בכל יום בברכות השחר שהקב"ה יציל אותנו מעין הרע.
גם בדברי הפוסקים מצינו שייחסו חשיבות רבה להיזק שבא מעין הרע, וכמו שכתב המרדכי (שבת סי' שפה) שהחולה מחמת עין הרע נחשב לסכנה גדולה, ומחללין עליו את השבת, עיי"ש. ובמלבי"ם (משלי כג, ז-ח) כתב שיש בעין הרע ארס, ואם בעל עין הרע יביט על לחם זמן רב, האוכל את הלחם ימות, לפי שיש בו ארס המזיק.[5]
אמנם ידועה דעתו של הרמב"ם (בתשובתו לחכמי לוניל, שו"ת הרמב"ם סי' שצה מהד' בלאו, הובא במגדל עוז על הרמב"ם בהל' שכנים פ"ב הט"ז) שאין איסור גמור במה שאסרו חז"ל משום עין הרע שלא לעמוד בשדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה,[6] כי אם מידת חסידות בלבד, עיי"ש.[7] אמנם מדברי שאר הפוסקים משמע שזהו איסור גמור מן הדין, ראה בשולחן ערוך (חושן משפט סי' שעח סעי' ה) שפסק דין זה בלשון איסור, ובפשטות הוא איסור מעיקר הדין. וכן מצאנו כמה דינים שנפסקו להלכה שטעמם משום עין הרע, ראה בשולחן ערוך (אורח חיים סי' קמא סעי' ו) שאין מניחים לאב ובן או שני אחים לעלות לתורה בסמיכות, משום עין הרע. והרמ"א (אבן העזר סי' סב סעי' ג) כתב שיש אומרים שאין לברך לשני חתנים ביחד משום עין הרע, ושכן נוהגים.[8] וכן שאין לעשות חופת שתי אחיות ביחד (רמ"א אבן העזר סי' סב סעי' ב, וראה בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' פט שכתב שטעמו לא ידוע, ומסתבר שהוא מענין עין הרע). וכן מבואר בגמרא (יומא כב:) שיש איסור למנות את ישראל, והטעם משום עין הרע (כמבואר בפירוש רש"י שמות ל, יב שעל ידי המנין שולט עין הרע, והדבר בא עליהם. וכ"ה בפירוש הרלב"ג, ורבינו בחיי, והאברבנאל, והרא"ם בריש פרשת כי תשא, עיי"ש). וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' ג).[9] ויתרה מכך כתב הלבוש (חושן משפט סי' קנז סעי' א) שהעומד בשדה חבירו כשעומדת בקמותיה שנחשב כמזיק את חבירו בידים, עיי"ש.
והנה יש שאומרים שאמנם נכון הדבר שיש היזק ממשי שנגרם מעין הרע, אמנם מי שאינו מקפיד ואינו חושש לזה, לא יינזק ("מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה"). אלא שהמעיין בדברי הגמרא (פסחים קי:) יראה שלא אמרו כן על חשש עין הרע, אלא על חשש זוגות שהיה נוהג בזמן הגמרא, מחמת נזק השדים,[10] אך לא אמרו כן על היזק של עין הרע, ואם כן כיצד נאמר כן מדעתנו.[11] וכן יש להוכיח מכל הדינים שהזכרנו לעיל שנפסקו להלכה מטעם עין הרע, וק"ל.[12]
אמנם מנגד ראיתי להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ג סי' כו, עמ' תמח) שאף שמתחילה כתב בענין עין הרע שודאי יש לחוש, אבל אין להקפיד הרבה, כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות (פסחים קי.). וכתב עוד שרק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש, ולא לדברים מצויים, ע"כ. הרי להדיא שכתב גם לעניין הרע כלל זה דמאן דלא קפיד וכו', ואם קבלה נקבל, ומי יבוא אחר המלך.
ועתה נבוא לנידון דידן, לעניין הוצאת עין הרע בעופרת. ותחילה נבאר כיצד נוהגים העושים כן. תחילה מתיכים עופרת בכלי על האש, ויוצקים אותה לתוך מים, ואז היא מתקשה ומקבלת צורות, ובדרך כלל יש גם כמין גולות עגולות, וקוראים להם "עינים", ושוב מתפללים שתיפסק העין הרעה, ושוב ממיסים את אותה עופרת, ושופכים למים, עד אשר לא רואים יותר את אותן ה"עינים". ויש שעושין זאת על ראש של האיש או האשה החוששים מעין הרע. ויש ששמים את שמו במים, ויש שעושים כן רק בכלי, וכנ"ל.
ויש לדון בדבר זה, אם הוא מותר או שיש בו איזה נדנוד איסור, וכן אם יש לזה בכלל מקור בהלכה בדברי חז"ל והפוסקים או לא. והנה אותם שעושים כן (וחלקם אף שומרי תורה ומצוות, או המכונים רבנים) נתלים באילנות גדולים ומפרסמים באומרם שנמצא כן כבר בדברי גדולי הפוסקים. אמנם מה שאומרים כן בשם הגאון הצמח צדק מליובאוויטש זצ"ל, הנה שם (שו"ת צמח צדק אור"ח סי' לח) מיירי בחולי מעים שהוא בגדר חולה שיש בו סכנה, אם מותר לעשות לו סגולת העופרת בשבת, ופסק שם להיתר, כיעו"ש. אמנם לא מזכיר שם כלל שייכות דבר זה לעניין עין הרע. ומה שאומרים כן בשם הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה, שם (יו"ד סי' רטו) הוא מיירי בשעוה, שהיו עושין כן עבור חולה ולוחשים ע"ז לחש לרפואה, ונשאל אם יש בזה משום דרכי האמורי, והעלה שאין בזה חשש[13], אבל אין זה עניין לניד"ד. ובפרט שידוע שבעניינים אלו שהם סגוליים אין לך אלא מה שאמרו[14], ואם כן אין ללמוד משעוה לעופרת. ועכ"פ גם הרבנים היודעים מדבר זה, כולם מודים ואומרים ש"העולם עושין כן", אבל לא מצאנו אפילו מקור אחד מרבותינו הקדושים, ראשונים ואחרונים, שיאמר שיש לעשות כך לסגולה.
ועל הטענה שדבר זה "נתגלה" ונתייסד בשנים האחרונות, יש לשאול היאך יתכן שחז"ל אשר הכירו את העופרת והביאוה כמה פעמים בעניינים שונים, וגם הביאו (ב"מ קז:) את דברי רב שתשעים ותשע מתים בעין הרע (כלומר קודם זמנם) ואחד בדרך כל הארץ, והם היו השלמים בעצות והדרכות לעזור לבני אדם, לא יזכירו עצה זו, לא הם ולא הראשונים ולא האחרונים, להנצל מפגיעה מצויה כל כך אצל בני האדם.
אלא שעכ"פ אף שאין מקור לעשיית דבר זה, וכאמור. מ"מ מאחר שלא ראינו לגדולי הדור שהתנגדו לעשיית הוצאת עין הרע בעופרת, ברור שאין איסור בעשיית דבר זה, ועל כן הרוצה לנהוג כן יש להניח לו.
ובשו"ת ויצבור יוסף (להגר"י בר שלום, ח"ג סי' סא) נשאל אם יש לחוש לעין הרע, ולילך לאותם אנשים שמוציאים עין הרע בעופרת, והשיב שאין לאדם אלא לבטוח בהשי"ת בכל לבו שיצילהו מכל רע, וירבה בתפילה ובמעשים טובים, ודי בזה, עכת"ד.
ועצור במלין לא אוכל, במה שראיתי לאיזה מחכמי הזמן שכתבו על עניין זה של הוצאת עין הרע בעופרת, ובתוך דבריהם נשענו על תשובת הרשב"א המפורסמת (שו"ת ח"א סי' ט) שכתב אין לזלזל במנהג הזקנות, וגם בנידוננו יש לסמוך על דברי המון העולם שאומרים שיש בזה ממש, עכ"ד.[15] והיות שרבים נוקטים בדעה זו, וכולם מציינים לדברי הרשב"א הנ"ל כמקור נאמן לשיטתם, אמרתי להאריך ולבאר קצת הדברים במקורם, כדי להעמיד הדברים על דיוקם.
בדברי חז"ל מצינו כמה פעמים שנקטו שאין לאדם להרהר אחר מנהג העולם, ואפילו בדבר שנראה תמוה, כל שאין איסור מפורש בדבר, ובלבד שידוע שנתייסד המנהג על דעת גדולי תורה ויראה, או מחמת שהנהיגו כן כדי לגדור מילתא שלא יבואו לידי איסור, או כי ראו שיש איזה צורך להקל כדי שלא להכביד או כדי שלא יבואו להקל בדברים חמורים יותר, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכבר אמרו חז"ל (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו.[16]
בתלמוד ירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) אמר רבי אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין, עיי"ש. וביאר ביפה מראה הכוונה שיש לחוש למה שהבריות חוששין. וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות "אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה. עירובין יד: מנחות לה:).[17] וכ"כ הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ט) וז"ל "שבכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו לא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו, רק שקיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים, ופעמים יהיה העניין ההוא נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח, רק תכריחנו הקבלה ויתאמת העניין", עכ"ל.[18]
אלא שלענ"ד אין להביא ראיה כלל, ואין להסתמך בכגון זה על דברי הגמ' והרשב"א הנ"ל, לפי שבירושלמי לא דיברו אלא בדין שנזכר בדברי חז"ל שאין לשתות משקין שהיו מגולים כל הלילה, מחשש לסכנה, כמבואר שם. וכן במקומות שאמרו חז"ל שיש לראות מה העולם נוהג, שם מיירי בדינים שנחלקו בהם התנאים או האמוראים ולא היתה הכרעה ברורה בדבר, על זה אמרו שיש לנהוג כמנהג העולם, דהיינו כאותה הדעה נוהגים העולם כדבריו. אבל על דבר שלא נזכר כלל בגמרא שיש לחוש לו, ואין מקור או סיבה מספקת לנהוג אותו, על כגון זה לא דיברו כלל שאין להפסיק מלנהוג כן, וז"ב.
וגם על מה שנסתמכו על דברי תשובת הרשב"א, המעיין בדבריו יראה נכוחה שהוא דיבר על דברים שהם עיקרי דתנו ואמונתנו, בענייני מסורת האמונה ויסודות הדת, כמבואר שם. ולא בענייני הלכה והנהגה סתם, וכמבואר להדיא בדבריו, ופלא על האחרונים שהעתיקו וסמכו על דבריו ולא הרגישו בזה.[19]
ונחזור לענייננו לעניין הסרת עין הרע בעופרת, שבספר ואין למו מכשול (חלק ב פרק ו סעיף יב) כתב שמותר להוציא עין הרע על ידי עופרת וכדומה, ואין בכך איסור, הואיל וכל דבר שיש בו קבלה ומסורת שהוא פועל לטובה, אין לזלזל בו וכמו שכתב הרשב"א וסיעתו שכל דבר שיש בו מסורת מהזקנות, אין לזלזל בו כיון שיסודתו בההרי קודש, עכ"ד.[20] ובמחכ"ת יש לי להעיר על דבריו, שמש"כ שיש קבלה ומסורת שהוא פועל לטובה, לא ידעתי מנין הקבלה והמסורת הזאת, ומי העיד על זה. ומה שנסתמך על דברי הרשב"א, כבר השבנו לעיל שאין מדברי הרשב"א רמז לדברים כגון אלו.[21]
ובספר אשיחה (עמ' שצה) נשאל הגר"ח קנייבסקי זצ"ל מי שחושש מעין הרע שאולי עשה לו מאן דהו, האם ראוי לעשות מה שנוהגים עין הרע בעופרת ויש אנשים המומחים לכך, והשיב "עי' בברכות נה עמוד ב", ע"כ. וכוונתו לסגולה האמורה בגמרא שם שיאמר "אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו', עיי"ש. וכן בספר סגולות רבותינו (להרה"ג ישי מזלומיאן נר"ו, עמ' 336) שאל זאת מהגר"ח קנייבסקי אם יש אמת במה שעושים כמה אנשים (וביניהם חרדים) שמוציאים עין הרע שיש לאדם על ידי עופרת. והשיב הגרח"ק שאין לעשות כן, עיי"ש.[22]
בסיכום: החושש מעין הרע, יש לו להתפלל אל השי"ת שיצילהו וישמרהו מכל נזק, ויתחזק בשמירת תורה ומצוות ויבטח בהשי"ת שישמרהו. ואין לעשות כל מיני תחבולות והמצאות שנתחדשו בדורות האחרונים שלא נזכרו בדברי חז"ל ורבותינו הפוסקים. ומכל מקום מי שמרגיש צורך ללכת לעשות סדר הוצאת עין הרע בעופרת, רשאי לעשות כן ואין בכך איסור.
בברכה,
יניב בוזגלו
[1]. עי' בפירוש רש"י שם ובערוך (ערך עבד) כיצד בדק כן רב.
[2]. וראה להחזון איש (חו"מ סי' כא, ב"ב יד. ד"ה יהבו) שהקשה כיצד מת אדם מעין הרע אם לא נגזר עליו ביום הכפורים שימות באותה השנה, ומדוע יש להיזהר מעין הרע, וראה מה שהשיב על זה, עיי"ש.
[3]. הוא סימן לגדולה.
[4]. ובתוס' רי"ד (ב"ק פג. אות מה) כתב שהכוונה שאדם יכול להינזק מהעין שלו עצמו, שמרוב טובה נותן בעצמו עין הרע, וכוונת הפס' שהעין הרע של עצמו (עיני עוללה) הזיקה יותר יותר מעין הרע שהטילו אחרים (בנות עירי). וראה עוד להחיד"א (חומת אנך ויחי אות ח) מש"כ בעניין עין הרע שאדם מטיל בעצמו.
וראה להרא"ם (בראשית כא, יד) שהקשה כיצד חלה ישמעאל בשעה שגירשו אברהם מביתו, והרי אמרו חז"ל (ב"מ פז.) שעד יעקב אבינו לא היה חולי בעולם. ותירץ שכוונת הגמ' שלא היה אדם שחלה מעצמו, אבל ישמעאל חלה מחמת ששרה הכניסה בו עין הרע על שניסה להרוג את יצחק, ועין הרע הוא דבר טבעי שמכה באדם כמו חרב, וחולי שבא ממכת אדם תמיד היה בעולם, עכ"ד.
[5]. וע"ע לרבינו יצחק אברבנאל (שמואל ב פרק כד, עמ' תיא) שהאריך לבאר כיצד עין הרע מזיק בחוש, עיי"ש.
[6]. כ"ה בגמ' (ב"מ קז. ב"ב ב:), והטעם משום עין הרע, כמו שפירש רש"י שם, וכ"פ הרמב"ם בתשובה שם. ואף שנקטו בגמ' בלשון איסור, כתב הרמב"ם שאין זה מן הדין אלא ממידת חסידות, וכבר מצאנו מקומות שאמרו לשון איסור וכתבו המפרשים שאינו אלא מידת חסידות בלבד, והארכנו בזה במקום אחר, ואכמ"ל.
[7]. והרמב"ם לשיטתו שבסכנה סגולית אין בה ממש, ולא נאמרו דברים כעין אלו אלא רק למי שחושש, אבל האמת היא שאין בהם נזק, וכמו שכתב בהל' עבודת כוכבים (פרק יא) ובמורה נבוכים ח"ג (פרק לז) ובפירוש המשניות (יומא פ"ח מ"ו). וכן סובר הרמב"ם לעניין אשה קטלנית שאינו איסור מן הדין לישאנה, עי' בהל' איסורי ביאה (פכ"א הל"א) ובשו"ת הרמב"ם (סי' קמו), ואע"פ שבגמ' (יבמות סד:) מבואר לאיסורא. וע"ע בהגהות רבי מתתיהו שטראשון (ב"ב ב:) בשיטת הרמב"ם בעניין לעמוד בשדה חבירו כשעומדת בקמותיה, עיי"ש.
[8]. אמנם דעת השו"ע שם שמותר לעשות כן, עיי"ש. וראה עוד באחרונים (ט"ז יו"ד סי' רסה סקי"א) אם יש ללמוד מזה שלא למול שני תינוקות יחד על סמך ברכה אחת, עיי"ש.
[9]. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"י (חו"מ סי' ב) לעניין עריכת מפקד עם, אם שייך בזה איסור. וע"ע במש"כ בספר עמק הפרשה (פרשת כי תשא) בביאור שיטות הפוסקים בזה.
[10]. וכן מבואר בפירוש הרשב"ם שם.
[11]. וכבר הזכרנו כמה פעמים דברי האחרונים שבדברים סגוליים אין ללמוד ולהקיש מדבר אחד לשני, שבכל דבר אמרינן אין לך בו אלא חידושו.
[12]. וכ"כ להדיא החיד"א (ברכי יוסף אור"ח סי' קמא סעי' ו) שממ"ש בשו"ע שאין מניחים לעשות כן, משמע שאפילו אם יבואו הם ויאמרו שאינם חוששים לעין הרע, אנחנו לא מניחים להם שיעלו לקרות בתורה בזה אחר זה, כיון שיש עין הרע, עכ"ד.
וראיתי בספר "עין הרע בעין היהדות" (יגודייב, עמ' 406) ששאל להגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל אם נכון הדבר שגם בעניין עין הרע נאמרו דברי הגמ' שמי שאינו מקפיד אין מקפידין עמו. והשיב הגרח"ק "אין שייך לעין הרע, לא שמעתי, ואינו נכון", ע"כ.
[13]. ע"פ המבואר בגמ' (שבת סז.) שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
[14]. כ"ה בספר לב אליהו (לאפיאן, בהקדמה שבחלק א).
[15]. ומפאת כבודם לא אציין לשמות המחברים והספרים שכתבו כן.
[16]. וכתב הרמ"א (אור"ח סי' תרצ) שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבע. ובשו"ת מהרי"ק (סי' ט) כתב שאין לשנות מהמנהגים שנהגו בהם אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיו"ב אמרו חז"ל הנח להם לישראל וכו'. ובפחד יצחק (למפרונטי, דף קלו ע"ד) כתב שיש להיזהר מאוד שלא לשנות מנהג אבותיו אפילו כחודו של מחט, ולא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, וכמה מנהגים תמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימים דור דור ושופטיו. וידועים דברי החתם סופר (שו"ת אורח חיים סי' נא) שכל המפקפק על המנהגים צריך בדיקה אחריו, וכתב עוד (יו"ד סי' קז) שלשנות מנהג אבותינו איסור תורה הוא אצלנו, ע"כ. ובשו"ת מהר"ם פדאווה (סי' עח) כתב שאין להישען על בינתינו ולבטל מנהג קדום, אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו, וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון. ובשו"ת גנת ורדים (אור"ח כלל ב סי' כח) כתב שיש ללמוד לחפש זכות אחר המנהג שנהגו ישראל בכל האפשר ולא להחזיקו בטעות ולומר שהוקבע בתחילה בטעות. וראה עוד בשדי חמד (מער' חתן וכלה אות כא ד"ה ועוד) בשם המהרשד"ם שכל אדם בריא בחיובא לחפש ולבקש טעם להצדיק המנהג, ואכמ"ל בזה.
[17]. בביאור כלל זה, ראה בשו"ת הלכות קטנות ח"א (סי' ט, בהערת המני"ח) וז"ל "כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה".
[18]. ואציין לדברי האחרונים שסמכו בדבריהם שם בעניינים שונים שנשאלו אודות מקור למנהג העולם, ואם יש להחזיק או לחוש למנהג, וציינו לדברי הירושלמי והרשב"א הנ"ל. ראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ט (סי' ח אות ז) שנשאל אודות מה שיש מקפידים שלא לאכול את קצה הפת, והשיב שאינו יודע מקור לזה, אבל גם הוא נוהג כן מעולם, ומטעם מה שאמרו בירושלמי שצריכים לחוש למה שהבריות אומרים. (ובעיקר נידונו על אכילת קצה הפת, עי' בטעמי המנהגים אות קעו מ"ש בטעם הדבר). ובשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' לד) נשאל בדין מאכלים שהיו בבית המרחץ אם מותרים באכילה, וכתב שם לחוש לזה עפ"ד הירושלמי. וכן בשו"ת באר משה ח"ח (סי' לו אות ב) נשאל על מה שאומרים העולם שיש להזהר שלא לדלג על תינוק, כיון שדבר זה גורם שהתינוק לא יגדל, וכתב שם שאינו יודע מקור לדבר, אבל יש לחוש לזה ע"פ מש"כ הרשב"א, עיי"ש. (וראה בשו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קיט שנתן טעם לזה, ע"פ מ"ש בגמ' עירובין סד: שאין מעבירין על האוכלין. וכתב המאירי שהוא משום ביזוי אוכלין. ומעתה קל וחומר בן בנו של קל וחומר, ומה אם על האוכלין אין מעבירין עליהן, ואם עוברין עליהן יש בזה משום איסור ובזיון, כל שכן על תינוק שלא לעבור עליו, שיש בזה בזיון לצלם ה' המוטל בארץ, וסיים שהוא מקור נאמן למנהג העולם).
[19]. דברים אלו כתבתי אצלי לזכרון לפני שנים רבות, כשראיתי להרבה שמציינים לדברי הרשב"א, ואמרתי לעצמי אשנה פרק זה כדי להבין מקור ועומק דברי הרשב"א, ואזי נוכחתי לראות שלא לזה נתכוין רבינו הרשב"א ז"ל, ובחינם נשענו על דבריו. ורשמתי אצלי למזכרת, והיה אצלי הדבר לתימה כיצד כמעט כל הפוסקים מציינים לדבריו, אמנם אני בעניותי לא זכיתי להבין דבריו כך. וקיימתי בעצמי "ואם ריק הוא – מכם", ומסתמא לא הבנתי דברי הרשב"א כראוי. אמנם עתה זכתה עין לראות לדברי מוהר"ר הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף (הל' ד' מינים הנד"מ, מהד' תש"פ עמ' תרצה) שכתב להעיר על אותם שמסתמכים על דברי הרשב"א, ושלא לזה נתכוין הרשב"א, ושכמה גדולים לא ראו דברי הרשב"א במקורם רק מפי השמועה, ולא יעלה על הדעת לקבוע הלכות על פי מנהגי נשים זקנות, והרואה יראה שהרשב"א שם דיבר לעניין יסודות האמונה וכדו', ובא לבאר שאין לנו להעמיד על חקירה האנושית ולפסוק מן הסברא, אלא מצד הקבלה המסורה בידן של ישראל מפי חכמיהם וכו', וכתב "וזה דבר ברור לא יסתפק בו אחד מבעלי הדתות, וכל שכן בעלי הדת האמיתית כעמינו וכו', וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם, ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקיבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים וכו', עכ"ד הרשב"א. ומה ענין קבלה ביד זקני ישראל ביסודות ועיקרי האמונה, לענין קביעת הלכות. וגם אם תמצי לומר שיש ללמוד משם לעניינים אחרים שאינם נוגדים את ההלכה, שאין לזלזל במה שהוא מסורת ביד אבותינו, מ"מ פשוט שזה שייך רק בימי הראשונים, שאם מקובל דבר ביד כל הזקנים שבכל ישראל יש בה הוכחה שכך קיבלו מרבותיהם, לא כן בדורות האחרונים. וזה ברור מאוד, עכ"ד הילקוט יוסף. והוא ממש כמו שכתבתי לעיל, ותאזרני שמחה.
ונלע"ד להביא ראיה לזה שגם הרשב"א לא מיירי בענייני הלכה ומנהגים שונים, שהרי הרשב"א עצמו בתשובה (ח"א סי' שצה) נשאל על מנהג הכפרות שעושים בערב יום הכפורים, והשיב וז"ל "אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגים כיו"ב, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי. ודחקתי על זה הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיו"ב בעירנו מאומה. אע"פ ששמעתי מפי אנשים הגונים מאוד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן בערבי יוה"כ ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולים, גם שמעתי כי נשאל לרבינו האי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו, ועכ"ז מנעתי המנהג הזה מעירנו", עכ"ל. הרי שלך לפניך שהרשב"א ביטל מנהג שהנהיגו גדולי החכמים לפניו, והסכים עמו רב האי גאון, משום שלדעתו יש בזה משום דרכי האמורי. ואם נאמר שהרשב"א סובר שאין לבטל מנהג הנשים הזקנות בכל אשר נוהגות, כיצד זה ביטל העיד על עצמו שטרח למנוע ולבטל מנהג זה שהונהג על דעת גדולי הפוסקים, ודו"ק.
וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה, דקנ"ט ע"ד, הובא בב"י יו"ד סו"ס קעט) "נשים המקטרות הבית בעשב טוב שיש לו ריח, כתב הרשב"א שאסור מפני שנראות כמקטרות לשד. אבל אם עושות כדי להסיר ריח רע מותר". הרי שגם מנהג זה כתב הרשב"א לאסור, אע"פ שנראה מלשונו שיש נשים שנוהגות כן, ולהאמור לעיל ניחא, שהרשב"א לא מיירי ממנהגים מעין אלו כלל, ודו"ק.
אלא שראיתי בספר חסידים (סי' רסא) שכתב בעניין החוששים ללמוד מסכת מועד קטן מפני שעוסקת בהלכות אבלות, וסימנא מילתא שיצטרך הלומד אותה לנהוג מנהגיאבלות על קרוביו, וכתב ע"ז "למה אומרים שהיא סכנה וכו', ועוד לפי שכל דבר שתופסים אותו בחזקת סכנה, אפלו אינו מקום מסכן, מזיק, לפי שלשון בני אדם ועינם מזקת", עכ"ל. הרי שסובר להדיא שגם דבר שאליבא דאמת אין בו שום נזק, רק שהעולם חוששים לו ודמיונם מטעה אותם, אפילו הכי יש מקום לחוש לזה, ויוכל לבוא לידי נזק. וצ"ע, דאם כן, אין לדבר סוף. וראה עוד במ"ש ע"ז בשו"ת משנה הלכות חי"ג (סי' קיט).
ואפשר שגם הספר חסידים לא מיירי אלא בדברים שיש בהם סימנא מילתא, וכגון מה שאמרו חז"ל (גיטין נז:) אל יראה אדם על עצמו צורת השחיטה, וביאר במהרש"א שם הטעם משום שמרעי מזליה כעין מ"ש (ברכות יט.) אל יפתח אדם פיו לשטן, ואם הדיבור מביאו לידי כך כל שכן המעשה, ע"כ. (אמנם לפירוש רש"י שם שכתב שמא יתחבנו בגרונו, אין זה ענין לכאן), וכן נפסק להלכה (רמ"א יו"ד סי' שלט סעי' א) שאין לחפור קבר למי שהוא חולה מסוכן. ובכה"ג מיירי הספר חסידים, אבל כמובן שאין כוונתו לומר שבכל דבר שיש איזה אנשים שחוששים ממנו, שצריכים כולם לחוש לו, וק"ל.
וכן יש לומר במש"כ בשו"ת חות יאיר (סי' רלד) שכל מה שנתפשט אצל הנשים מנהגן, הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר, ע"כ. גם מזה אין ללמוד לכל דבר, כיון שם מיירי באופן שיש צורך או איזה הכרח להקל, שיש לסמוך על מנהג העולם להקל כל שיש לו מקור נאמן וטעם הגון לסמוך עליו. אבל לא מדובר שם שבכל דבר שאין הגיון ואין סיבה לחוש לו, שצריכים לחוש בגלל שאנשים אומרים כן, ופשוט.
וע"ע בחזון עובדיה (שבת ח"ג עמ' רעה) במחלוקת הראשונים אם מותר לחלל שבת עבור חולה ברפואה שאינה טבעית אלא סגולית, עיי"ש.
[20]. וכתב עוד (שם פ"ד סעי' ה בהערה) שכן נהגו לעשות בעדת הבוכרים הי"ו, ואומרים שאכן הדבר מועיל להסיר פחד.
[21]. ובשו"ת ודרשת וחקרת ח"ב (יו"ד סי' כב) נשאל אודות מנהג קדמון שנמסר מדורות, שכשיש פחדים לילדים לוקחים סיר מתכת, ומרתיחים בתוכו חתיכת עופרת, וכשהוא מתבשל, מכסים ראש התינוק במגבת וכדומה, ושמים כלי עם מים מעל ראשו, ומניחים את העופרת בתוך המים, ומתקשה העופרת בציור משונה כגון ראש כלב או שאר דברים הנמצאים במחשבות הילד, ועל ידי זה כל הפחדים נעלמים מהילד, והכל על מקומו בא בשלום. האם דבר זה מותר לעשות על פי התורה, ואם הוא מסטרא דקדושה, או חלילה צד אחר. והשיב שהדבר מותר וגם מצוה יש בזה כיון שמועיל הדבר להסיר פחד כפי שהנסיון מראה, ואף שאמרו "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה יסור לבו", מכל מקום אם בוטח בה שיעשה לו תשועה על ידי זה, אין בזה כל חשש, ע"כ. אמנם אין זה עניין לעין הרע.
[22]. אני טרם אכלה, אמרתי להביא מה שכתבתי לת"ח אחד, שבמוסדות שבראשותו מפרסמים לקהל הרחב עניין הוצאת עין הרע בעופרת, וגובים עבור זה סך מסויים כתרומה עבור החזקת המוסדות. והערתי לו שלכאורה יש בזה משום אונאה, כיון שהתורם עושה כן על דעת שמועיל הדבר, ובאמת אין מקור לזה, נמצא שהנוטל תשלום עבור זה הרי הוא גוזל את התורם, כי מסתבר שאינו נותן תרומתו אלא על דעת שיוציאו ממנו את העין הרע. והשיב לי החכם הנזכר שאין בכך בעיה כיון שמ"מ הדבר מועיל להם בעצם זה שהם מאמינים בו, ועוד שזכות הצדקה שנותן דיה כדי להצילו מכל רע, עכ"ד. ולענ"ד הוא תימה, ואדרבה כלפי ליא, שאותו אדם מאמין בתמימותו מחמת הפירסום כי דבר זה מועיל, אבל אם ידע שלאמיתו של דבר אין מקור לדבר זה, בודאי שלא היה מאמין ונותן מכספו על כך. ומה שטען שזכות הצדקה תגן עליו, אמת הדבר שזכות הצדקה גדולה עד מאוד, אבל בכה"ג הרי שנתן הצדקה על תנאי מסויים, ואם היו מבקשים ממנו רק שיתן צדקה עבור החזקת המוסדות אינו ודאי שהיה נותן, ובכה"ג הוי ספק גזל עכ"פ, ואין היתר לעשות כן. וה' הטוב יכפר בעד.
