שאלה: אני עובד לפרנסתי כספר גברים, ובא אלי איש אחד וביקש שאצבע את שערותיו הלבנות בצבע שחור, האם מותר לי לעשות כן?
תשובה: איסור צביעת שיער לאיש מבואר בדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"י) "וכן אם צבע שערו שחור, משיצבע לבנה אחת לוקה". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סי' קפב סעי' ו) "אסור ללקט אפילו שיער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר, וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות אפילו שערה אחת".
ואם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן, הנה מלשון הרמב"ם שכתב שלוקה משמע שהוא איסור מן התורה. אמנם הראב"ד השיג על הרמב"ם, שבגמרא (מכות כ:) אמרו שדבר זה אף בחול "אסור", ולשון אסור משמע מדרבנן בלבד, שאם מן התורה היה לגמרא לומר שלוקה. וראה בבית יוסף (שם) שכתב ליישב דברי הרמב"ם.
והנה בשולחן ערוך נקט דין זה בלשון "אסור" ולא כתב לוקה, ולכאורה משמע שסובר שאין איסור זה אלא מדרבנן. (ואין לומר שלא נקט בשולחן ערוך לשון לוקה משום דהאידנא אין נפקא מינה בזה, דלא נוהג מלקות כיום, כיון שגם האידנא יש נפקא מינה לעניין פסולי עדות המבואר בחושן משפט סי' לד, וכן לעניין קידושי אשה המבואר באבן העזר סי' מב, וכמו שכתב בבאר היטב יורה דעה סי' טז סק"י).
ובאמת שנחלקו האחרונים בדעת מרן השולחן ערוך, שבבאר הגולה (אות ח) כתב לתמוה על השולחן ערוך שנקט לשון איסור, וכתב שצריך לומר שכוונתו שאסור מן התורה ולוקה, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת שמש ומגן ח"א (יורה דעה סי' יט) בדעת השולחן ערוך שדעתו כהרמב"ם לאסור מן התורה, עיי"ש. אולם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג (סי' עז) כתב בשם הגאון ערך שי שמרן השולחן ערוך חזר בו מדבריו בבית יוסף, ומסקנתו להלכה שאינו אסור אלא מדרבנן, וכדברי הראב"ד. וכ"כ בשו"ת שרידי אש ח"א (יורה דעה סי' מא).
ובפוסקים דנו באיש שצובע שערו על ידי שבולע כדורים שמשפיעים על שערו שיתהפך מלבן לשחור, האם עובר בכך על איסור לא ילבש. ובשו"ת אגרות משה (יורה דעה סי' פב) העלה לאסור בזה, וכתב שאין להתיר משום שכאן אינו עושה ממש מעשה שמיוחד לנשים, שהנשים אינן עושות כן על ידי כדורים. כיון שהעיקר האיסור הוא להגיע לתוצאה שהנשים מקפידות לעשותו כדי להתקשט, ועל כן אף על פי שעצם לקיחת הכדורים אינה מיוחדת לנשים, הדבר אסור משום התוצאה הנגרמת מכך, ע"כ. גם בשו"ת בצל החכמה ח"ה (סי' קכז) אסר זאת, והסביר הטעם שאין להתיר בזה משום דהוי גרמא ולא מעשה בידיים, שבאיסור לא ילבש נאמר לשון תועבה, ואם כן אסור אף בגרמא או על ידי גוי, עיי"ש.
ואמנם במקום מצוה, וכגון רווק או גרוש שרוצה לצבוע שערותיו לצורך מציאת שידוך, כתבו הפוסקים להתיר, ועיקר טעמם משום שאינו עושה כן כדי להתייפות אלא כדי להסיר חרפתו ממנו, ודומה למה שפסק בשולחן ערוך (שם סעי' ד) במי שיש לו חטטין שמותר לו להעביר שיער בית השחי ובית הערוה, והטעם משום שאינו מתכוין להתייפות בכך (ויש שכתבו עוד משום שכיום גם דרך הגברים בכך, ויבואר לקמן אי"ה). וכ"כ להקל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' פו אות ג), והגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"א (יורה דעה סי' יט), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (אורח חיים סי' יז אות ז), ובשו"ת באר משה ח"ח (סו"ס ח), ובשו"ת עשה לך רב ח"ב (סי' ז), ובשו"ת ויצבור יוסף (בר שלום, ח"ב סי' סו). ובשו"ת עולת יצחק (רצאבי, ח"ב סי' קסא) התיר שיעשה כן על ידי גוי (וכ"כ בשו"ת עשה לך רב הנ"ל שאם יכול עדיף שיעשה כן על ידי גוי), וכתב שאם אנו מחמירים, אנו מביאים אותו לידי כמה וכמה איסורים מדאורייתא ומדרבנן.
ואמנם בשו"ת תשובות והנהגות ח"א (סי' תסא) לא רצה להקל בזה, וכתב שבשכר זה שלא צובע שערו יזכה לזיווג הגון במהרה, ע"כ. וכן בספר פאר הדור ח"ד (עמ' צב) הובא שהחזון איש לא היקל לבחור בשידוכים לצבוע את שערו לשחור, עיי"ש.
ובסתם אדם שרוצה לצבוע שערותיו כדי להיראות צעיר וכדו', לכאורה נראה שאין להתיר לו, שהרי בודאי כוונתו גם להתייפות. ואין לומר בזה גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן (ברכות כ:), שכאן אין זה מוסכם שאיסור זה הוא מדרבנן, וגם שלא התירו בפוסקים אלא דוקא במקום מצוה, וכנ"ל. ואמנם מצינו להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ב סי' סא) שהתיר לאיש לצבוע שערותיו במקום מניעת פרנסה לגמרי, עיי"ש. ואולי יש ללמוד מזה לנידון דידן, וצ"ע.
עוד יש לדון בזה האם בזמנינו שגם דרך הגברים לצבוע שערות ראשם, האם נשתנה הדין ויהא מותר להם לעשות כן, שהנה נחלקו הראשונים בדברים האסורים משום לא ילבש, אם האיסור הוא רק כאשר דרך הנשים לעשות כן, או אפילו במקום שדרך הגברים לעשות כן יש איסור. שהר"ן (ע"ז ט: בדפי הרי"ף ד"ה רואה) כתב בשם רב שרירא גאון והרי"ף שבמקום שגם הגברים עושים כן אין איסור, והביא ראייה לזה מהמעשה בגמרא (נזיר נט.) בההוא גברא דאיחייב נגידא בבית דין דרבי אמי, דלייה לדרעיה ואיגלאי בית השחי, חזייה דלא מגלח, אמר להו שבקוהו מן חבריא הוא דין. וביאר הר"ן שהיה זה במקום שנהגו גם האנשים להעביר שיער בית השחי, וזה שלא העבירו הכיר בו שהוא מן החברים. הרי שבאופן כזה מותר להעביר השיער, שאם עדיין אסור, מה הראייה שהוא חבר במה שלא העביר השיער, וק"ל.
אולם הרמב"ם (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"ט) כתב "לא אסרו העברת שיער אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים, שלא יתקן עצמו בתיקון נשים. אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העבירו אין מכין אותו". ודייק הבית יוסף (יורה דעה סי' קפב) שלהרמב"ם אפילו במקום שמעבירים אותו האנשים אסור להעבירו, אלא שאם העביר אין מכין אותו, אך לדעת הגאונים לכתחילה מותר להעבירו במקום שדרך האנשים להעבירו.
ובשולחן ערוך (שם סעי' א) העתיק לשון הרמב"ם, ולכאורה סובר שלכתחילה יש לאסור אפילו במקום שדרך הגברים להעבירו, וכמו שביאר בבית יוסף. אמנם הרמ"א (שם) כתב שאפילו לכתחילה מותר, ואין נמנעים אלא החברים, ע"כ.
ויש שכתבו להשוות דעת הרמב"ם לדברי הגאונים, שבמקום שדרך האנשים לעשות כן מותר לכתחילה, וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (יורה דעה כלל ו סי' יב), וכתב שמה שנקט הרמב"ם בסוף דבריו שאין מכין אותו, אין כוונתו שרק לעניין מלקות הדין כן אבל לכתחילה אסור (וכמו שהבין הבית יוסף), אלא שאגב רישא שנקט הרמב"ם שמכין אותו במקום שאין דרך הגברים לעשות כן, נקט בסיפא שאין מכין אותו, אבל אין הכי נמי שדעתו להלכה שגם לכתחילה מותר, וק"ל. ובשו"ת יחוה דעת ח"ו (עמ' רסד) כתב להוכיח כדבריו מדברי הנימוקי יוסף (סוף מכות) שאחר שהביא דברי הגאונים, כתב שכ"כ הרמב"ם. ומשמע שהבין שהרמב"ם מתיר אפילו לכתחילה. גם הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (יורה דעה ח"ג סי' יח) כתב שמנהג בגדאד להתיר לכתחילה, וכדעת הגאונים, עיי"ש. אמנם אנן בדידן נקטינן כדעת מרן השולחן ערוך שכתב לאסור לכתחילה.
ואין לעשות בזה ספק ספיקא, שמא כהגאונים שמותר לכתחילה במקום שדרך הגברים לעשות כמעשה הנשים, ושמא גם להרמב"ם מותר לכתחילה. כיון דהוי ספק ספיקא משם אחד, וגם הוי ספק ספיקא נגד מרן השולחן ערוך להדיא דלא עבדינן, ודו"ק ואכמ"ל.
ואין לומר שבנידון דידן יש לאסור לכל הדעות, שלא נחלקו הפוסקים הנ"ל אלא כאשר ישנה רגילות אצל אנשים שומרי תורה לעשות כמעשי הנשים, אבל לא די ברגילות של כל אדם. שהנה בבית יוסף כתב "שלדעת הרמב"ם אפילו במקום שנוהגים האנשים להעבירו, אסור לישראל שיעבירנו וכו'". ומלשון זה נראה שגם אם דרך הגוים לעשות כן, נחלקו הגאונים והרמב"ם וכנ"ל, ודו"ק. וכ"כ להדיא בפרישה (סק"ה).
וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' רמז) שכתב להדיא שכל שהגברים עושים כן אצל הגוים לא שייך בזה איסור לא ילבש. (והעתיקו בשתיקה בשו"ת יביע אומר ח"ח חושן משפט סי' יב אות ד). ושוב ראיתי שכ"כ להדיא בספר שולחן ערוך המקוצר ח"ד (עמ' תסו), עיי"ש. וזה דלא כמו שכתב בספר ואין למו מכשול ח"ב (עמ' רד) בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שהעניין של התפשטות המנהג תלוי בבני אדם רגילים יראי שמים, ולא בפראי אדם למיניהם, ועל פי זה כתב שגבר שנותן עגיל באוזנו עובר משום לא ילבש, אף על פי שהרבה גברים נוהגים כיום לעשות כן, ע"כ. ולהאמור, אין בזה איסור משום לא ילבש (אלא שבודאי שאין להתיר לגבר לענוד עגיל מטעמים אחרים, שמדמה עצמו בכך לעוברי עבירה ודרכי הגוים, והבן. וראה עוד בכיוצא בזה בשו"ת אחיעזר (הובא בספר אבני שהם ח"ב עמ' תשלא) שמה שאמרו בדין חציצה בנדה דאזלינן בתר רוב הנשים, אין הכוונה לרוב הנשים הטובלות, אלא לרוב הנשים שבעולם, וק"ל).
וכאשר דימיתי כן מצאתי להגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (שם) שכתב להתיר לאיש לצבוע שערותיו מטעם שכיום דרך גברים לעשות כן (ועיי"ש שביאר מדוע בדין זה לא כתב מרן היתר זה של דרך האנשים כמו שכתב בב' סעיפים באותו הסימן), עיי"ש. ואף ששם צירף סברא זאת בדין רווק שרוצה לעשות כן כדי שיוכל לשאת אשה, מכל מקום נראה שהדין אמת ויש לצרף זאת גם בנידון דידן, וק"ל. אלא שאין זה ברור אם נחשב הדבר לדרך הגברים בדבר זה של צביעת השערות, שעדיין מעטים הם העושים כן, וצ"ע.
ומעתה הבוא נבוא לדין הספר אם מותר לו לצבוע לאיש את שערותיו כשעושה כן כדי שלא יראו שהלבינו שערותיו, ועושה כן מחמת בושה. שאם נאמר שיש איסור בדבר, הרי שאסור לספר לצבוע לו את שערותיו, ואף שאין בזה משום לפני עיור, כיון שיוכל לילך לצבוע שערותיו אצל ספר אחר (כמבואר בגמרא עבודה זרה ו:, ועי' בחזון עובדיה ד' תעניות עמ' רד שנחלקו האחרונים אם דברי הגמרא שאין איסור לפני עיור כשיכול להשיג בדרך אחרת נאמרו דוקא מבלי שתהיה יד ישראל באמצע, או שאפילו בכהאי גוונא ליכא לפני עיור, עיי"ש), מכל מקום עדיין איסורא דרבנן איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, וכמו שכתבו התוספות (שבת ג.). אלא שבשו"ת הרדב"ז ח"ב (לשונות הרמב"ם סי' רטו) כתב שזהו רק כשעיקר האיסור מן התורה, אז אמרינן שיש איסור מסייע מדרבנן, אבל כשכל האיסור הוא מדרבנן, כל שיכול לעבור על האיסור בלאו הכי, מותר לכתחילה. ועי' בחזון עובדיה (שם עמ' רה) שהביא מחלוקת הפוסקים בזה.
ובנידון דידן שיש כמה טעמים להתיר צביעת השיער, יש לומר שאין בזה משום מסייע. וגם להאוסרים בזה עדיין ישנם האומרים שכל האיסור הוא מדרבנן, ויש אומרים שכך דעת מרן השולחן ערוך, בודאי שלגבי הספר יש להקל שמותר לו לצבוע שערות לאחרים, ואינו עובר בכך איסור, ודו"ק.
ודע, שדין חימצון שערות שעושים איזה צעירים ריקים ופוחזים, בודאי שהוא בכלל איסור לא ילבש הנ"ל. וזה חמור יותר, שבזה אין היתר שעושים כן משום בושה וכבוד הבריות, אלא אך ורק כדי להידמות לאיזה גוים מפורסמים שעושים כן. (ואולי ההיתר של דרך הגברים לעשות כן שייך גם בזה, וכן שאר ההיתרים של איסור מסייע בדרבנן וכו',וכמו שנתבאר לעיל).
בסיכום: אסור לאיש לצבוע שערותיו הלבנות לשחורות או לשאר צבעים. ומכל מקום אם עושה כן כדי שיוכל למצוא חן בעיני רואיו ויבוא לשאת אשה, מותר לו לצבוע שערותיו. ובכל אופן מותר למי שעבודתו ספר לצבוע שערות אחרים.
